<h1>רבינו יהונתן מלוניל על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, משום דאזיל ומודה לע"ז ביום אידו וקא עבר משום [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך, כלו' תרגמו שישמע שם ע"ז על מעשיך דבודאי (האוי) [האי] קרא מיותר הוא דהא כבר כתי' ושם אלהים אחרים לא תזכירו אלא ודאי לאסור משא ומתן עמהם אתא, ואם יבוא להם שום הנאה על ידי ישראל תוך שלשה ימים קרובים ליום האיד הם זוכרים אותה הנאה ומודין עליה, אבל לאחר אידיהן כבר יהיה נשכח מהם כשיגיע יום האיד העתיד לבוא דהא איכא טפי משלשה ימים, ור' ישמעאל פליג והחמיר שאפי' לאחר אידיהן אסור נמי שלשה ימים שמתוך שהורגל ביום האיד שעבר להודות על ההנאות שהגיעו לידו שלשה ימים לפני אידו ושם ע"ז שגורה בפיו כל שלשה ימים אחר האיד ו[כ]מי שגורס שם ע"ז בפיו להודות בשוק אי נמי רגיל לבית ע"ז לילך כל שלשה ימים אחר יום האיד. ורבנן בתראי נמי סברי כת"ק דלא אסר אלא לפני האיד ומיקל מכולהו דת"ק אסר שלשה ימים לפני האיד ואינהו לא אסרי אלא יום אחד לפני אידיהן. לשאת ולתת עמהן, כלו' ליקח מהם ממכר או ליתן להם ממכר אפי' בדמים, וקא מפרש בבריתא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהן, כלו' דבר שאין מתקיים כגון ירק וכיוצא בו שאין מתקיים עד יום אידו דכיון דלא חזי ליה אינו זוכר הריוח שבא לו על יד ישראל ולא מודי עליה, אבל לא לוקחין מהם דמדחזינן ליה שמתוך שהוא דבר דאזיל ופסיד אי לא היה מוכרו מצטער הוא בהיותו עמו בביתו כשמזדמן לפניו למוכרו אזיל ומודה, ודבר המתקיים עד יום אידו ולא פסיד אין מוכרין דכיון דחזי ליה ביום אידו שהגיע לידו בו הרוחה אזיל ומודה, ואנו לוקחין מהם דבר המתקיים שהיא סחורה (שהיא) [שאינה] רגילה להפסד דמצטער הוא על מכירתו שהרי הוא רואה (שאינן) [שאנו] קונין ממנו כדי להרויח בו. ומתוך שנצטרך למעות מכר אותה סחורה בעל כרחו הלכך לא אזל ומודה. להשאילן ולשאול מהם, לשון שאלה נופל במידי דהדר בעין כגון בהמה וכלים כדכתיב [שמות כ"ב] וכי ישאל איש וגו', ולשון מלוה נופל במידי דלא הדר בעין אלא נתן להוצאה ומשלם אחרים תחתיהן כגון מעות ותבואה ופירות כדכתיב [שם] אם כסף תלוה את עמי, ולא מיבעיא להשאיל להן את בהמותינו וכלינו את מעותינו או פרותינו דאסיר שהרי אנו מהנין להם הנאה גדולה דאזיל ומודה, אלא אפי' לשאול מהם וללות מהן דחסורי מחסרינן להו אסיר משום דחשיבא להו מילתא כשנצרך ישראל לשאילת כליהן ולפרותיהן והילכך אזיל ומודה. לפרען ולפרע מהן, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה דחסורי מחסרי' להו אסיר משום דאזיל ומודה שאע"פ שמיצר הוא עכשיו בשעת הפירעון שמח הוא לאחר זמן כשהשיגה ידו והקל עול אחרים מעליו כדכתיב [תהלים ס"ו] הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים, ואמ' [משלי כ"ב] עבד לוה לאיש מלוה, ור' יהודה פליג ואמ' דנפרעין משום דאזיל בתר השתא דבודאי מצטער הוא כשמחסר ממונו, ובגמרא מפרש דר' יהודה סבר דגוי לעניין [פרעון] לעולם מיצר לפי שכל ממון ישראל הנופל בידם הם סבורים להחזיק בו לעולם וכשיוצא מידם הם צעורים לעולם ולא אזיל ומודה אלא מתקצף ומקלל במלכו.
<h2>דף ו.</h2>
גמרא. איבעיא להו שלשה ימים דקתני הן ואידיהן, כלו' הן ואידיהן שלשה ולא הוו אלא שנים ימים קודם או דילמא הן שלשה לבד מאידיהן.
<h2>דף ו:</h2>
נשא ונתן לפני אידיהן מהו מי אמרי' דליתסר בהנאה או דילמא נהי דלכתחלה אסור אבל בדיעבד לא גזרינן, לא אמרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן דחזי ליה ביום אידו דאזיל ומודה אבל דבר שאין מתקיים כגון ירק וכיוצא בו מותר למכור להם, ועוד שהוא דבר המפסיד ואזיל הילכך לא אזיל ומודה, תני רב זביד (בפני) [בדבי] ר' אושעיא, כלו' במתניתא שסדרה ר' אושעיא דבר שאין (מתכוין) [מתקיים] מוכרין להם כדפריש' דהא אזיל ופסיד אבל לא לוקחין מהם דהא מרויח בה טובא שמתוך שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו, ודוקא לפני אידיהן הוא דתנינן דנשא ונתן מותר אבל ביום אידם דנשא ונתן אסור וכן הלכתא. אשקליה, (ו)אזיל ומודה כשאדם חשוב כמוני מקבל מתנתו, לא אשקליה הויא ליה איבה יכעוס ומתוך שהוא רשע יגרום רעה לישראל, אמ' ליה ריש לקיש טול מידו ותו לא הויה לך איבה שהרי קבלת מתנתו (ולא) [וכדי] שלא יהא אזיל ומודה השליכהו לבור למקום שלא תהנה ממנו ושוב לא ישמח על קבלת מתנתו דהא אזיל לאיבוד כ"ש דהויא ליה איבה דמוטב שלא קבלתי כלל שיהנה הוא עצמו באותו דינר מאחר שלא נהנית אתה בו, אבל עכשיו לא נהנית בו לא הוא ולא (עתה) [אתה] כלאחר יד קאמינא לך, כלו' אין אנו אומ' לך שתזרקהו (בסועה לבד) [בפניו לבור] בענין שיבין הוא דבכוונה עשית אלא כלאחר יד כלו' בענין שלא יבין שמדעת השליכתו שם אלא שנפל מחיקיך מאליו לבור וכיון שראה שאבד ממך יצטער מאיליו ולא אזיל ומודה שאדם (כמוני שולח לו) [כמוהו מקבל ממנו] דורון...
<h2>דף ז.</h2>
הנשאל לחכם וטימא, בענין טומאה וטהרה מיירי, הנשאל לחכם ואסר, בענין איסור והיתר מיירי כעין ספק טריפה והדומה אינו רשאי לעשות אלא כדברי החכם הראשון ששאל ממנו שכיון ששאל ממנו תחלה גמר בלבו לעשות ככל אשר יורה אותו. היו שניהם כאחת, כלו' כששאל מה שנסתפק לא היו שני חכמים ביחד וחולקין זה עם זה אם אחד מהן גדול בחכמה ובמנין כלו' שרבץ תורה בישר' הלך אחריו אע"פ שהוא מיקל, ואם שניהם שוין בחכמה ובמנין הלך אחר המחמיר, בשל סופרים, בחומרא דאחמירו רבנן כדי לעשות סייג לתורה רשאי לילך אחר המקל אם ירצה ואין לתפוס עליו בכך שנ' [הושע ד'] עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, כל המקל יגיד לו... כל הפושעים שחזרו בהם, כלומר אעמי הארץ קאי שקבלו עליהם דברי חבירות שיהיו נאמנין על המעשר ועל הטהרות ועל התכלת לציצית כדין כל חבר ופשעו באותה קבלה והאכילו טבלים לישראל וכל הדומה לזה ועל זה קרי להו פושעים שהכעיסו את השם בכוונה ובמזיד דכתיב [מ"ב ח'] אז תפשע לבנה ועכשיו חזרו בהם ובאין לפני תלמידי חכמים לקבל עליהם דברי חבירות, אין מקבלין אותם לעולם, כלו' לסמוך עליהם בדברי חבירות דכי היכי שרימו אותנו בתחלה כן יעשו פעם אחרת ואין לסמוך על חזרתן אפי' חזרו בהם בפהרסיא, ור' יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות, כלו' אם עכשיו שמצדיקין עליהן את הדין ואומרין חטאנו ליי' ולכם אינם רוצים לומר אלא לאחד או לשנים מן החבירים אין אנו מקבלין אותם שאם היו מתביישין על מה שעשו בלב שלם היה להם להתודות ברבים בשם כמו שנודע סוד החרם ברבים, אבל אם חוזרין בפהרסיא ומקבלין עליהם דברי חברות מקבלין אותן וסומכין עליהם, בן כך ובין כך אפי' במטמוניות נמי מקבלין אותן כדי להרגילן במצות כדכתי' [ירמיה ג'] שובו בנים שובבים, מדקרי להו אחר התשובה שובבים משמע שאין עושין התשובה ככל הלכותיה ואפי' הכי קאמר להו נביא לישראל שישובו והיה מקבל אותם, הלכה כאותו הזוג דאמרי בין כך ובין כך מקבלין אותן...
<h2>דף ז:</h2>
ר' ישמעאל אומר וכו', ר' ישמעאל מחמיר לאחריו כמו כלפניו כדפריש לעיל, ולדברי ר' ישמעאל נוצרי שעושה יום [אחד] בשבת יום איד לעולם כל ימי השבת אסור לשאת ולתת עמהם דיום שני ושלישי ורביעי אסור משום דלאחריו וחמישי וששי נמי אסור משום לפניו דהא הני שלשה דקתני במתני' דאסור חוץ מיום אידיהן רוצה לומר ולדבריו כל השבת אסור לעולם וביום האיד כ"ש וכ"ש דאסור, ותני בבריתא שאע"פ שאמרו שאסור לשאת ולתת לפני אידיהן עמהן אם נשא ונתן מותר דכולהו האי לא מחמרי בהו אבל ביום אידיהן ליכא מןא דפליג דלדברי הכל נשא ונתן אסור, ומפורש בגמ' דבגולה אינו אסור אלא יום אידיהן בלבד לפי שישראל לחוצים ומעונין והן רצין אחר פרנסתן ואינן לא החמירו עליהם חכמים כל כך שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה. וחכמים אומרי' לפני אידיהן וכו', מפורש למעלה דפליגי בהדי כולהו ומקילי מכולהו כל לפניהם אסור שלשה ימים ולדידהו אינו אסור אלא יום אחד ונחום המדי היא...
<h2>דף ח.</h2>
אלו הן אידיהן של גוים וכו', יום שעובדין בו ע"ז מכנה אותו יום אידו לפי שעל ידי אותו היום שעובדין בו לע"ז יבא להם השכר כדכתי' [דברים ל"ב] כי קרוב יום אידם, ואלו הן ימי האיד שהיו רגילין להקריב בו זבחים לאלילים שלהם שלמים קודם שבא ישו הנוצרי שהוסיף עליהם יום אחד קבוע בכל שבוע ושבוע דהיינו יום ראשון בשבת ושאר ימים ה(ע)ם קבועים לו ותלמידיו החטאים בנפשותם שבכולם אסור לישא וליתן עמהם... קלנדא, וסטרנוריא, מפרש בבריתא (ב)[ס]טרנוריא הם שמונה ימים שלפני תקופת טבת שהם סוף תקופת תשרי שהם הימים הקצרים יותר מכל ימי השנה, וקלנדא הם שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת שהימים מתחילין להאריך קצת וכל יום ויום של אחריהם ארוך מחברו, וכל אלו ששה עשר יום רצופין עובדין בהם לע"ז, ובגמ' מפרש שאדם הראשון קבען ימים טובים לשם שמים לפי שבריאת העולם היה בחדש תשרי וכל תקופת תשרי הימים הולכים הלוך וחסור והיה סבור אדם הראשון שעל ידי שחטא, והיה בוכה ומתאבל שהיה סבור שכל כך יהיו מתקצרים עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו עד שהגיע תקופת טבת וראה שהימים היו הולכים הלוך וגדל שמח ועשה מהם ימים טובים כלו' אותן שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת וכשהגיע לסוף השנה וראה שמנהגו של עולם היה עשה מאלו שמונה ימים רצופין ומאלו שמונה ימים רצופין והוא קבען לשם שמים ובאו עובדי האלילים והפכום לשם ע"ז והא דקתני זו אותן של אחר התקופה ברישא היינו טעמ' לפי שהיו ראשונים לשמחת אדם הראשון. וקרטיסים, יום שתפס רומי כתר מלכות כלו' שנלחמו עם מלכות יונים ונצחום ומלכו על כל העולם כמו שמפורש בגמ'. ויום גנוסיא, יום שנולד בו המלך שהם ממליכים פעם ממשפחת זה ופעם ממשפחת זה [ואין] ממליכים מלך בן מלך כדכתיב [עובדיה א'] הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, לפי שאין ממליכין בן מלך אלא על ידי שאלה מעמידין מלך בן מלך שאם המלך נהגם במשפט ובצדקה ועשה והצליח על אויביו והוא מבקש מאת עמו שימליכו בנו אחריו עושין וזה הוא יום הלידה דקתני במתני' יום לידה של בנו שהמליכו תחתיו ומאחר [שהוא] מלך בן מלך עושין שני ימים יום שנולד בו אביו שהיה ראשון במלכות ויום שנולד הוא שהוא שני לו במלכות שאם לא היה מלך בן מלך אלא ממשפחה אחרת היו מניחין אותו יום איד שהיו עושין מיום שנולד בו המלך הראשון לגמרי ולא היו עושין אלא מיום שנולד בו המלך השני. ויום המיתה, של אותו מלך הראשון שהמליך בנו תחתיו מפני כבוד זה הבן עושין יום איד בכל שנה ושנה מאותו היום שמת בו אביו שאם לא המליכו בנו אחריו לא היה יום איד קבוע אלא לאותו יום עצמו שמת בו לבדו ולשנה הבאה היה הכל נשכח. וחכמים אומרי' מיתה שיש בה שריפה וכו', כלו' ששורפין עליו כלי תשמישו כדרך המלכים מרוב אבל שמתאבלים עליו חשיבא להו ופלחי לה לע"ז כל ימי חיי המלך בנו, וכשאין מתאבלין עליו כל כך שישרפו עליו כליו וכלי מלחמתו ומטות שלו לא חשיבא להו ולא פלחי בה לע"ז מסתמא אלא א"כ אנו רואין בהדיא אפי' בימי בנו שהומלך תחתיו ובכל אלו אסור לישא וליתן עמהם שלשה ימים לפני האילו... יום תגלחת זקנו וכו' כלו' אבל ימים אלו דקא חשיב ואזיל שאינם קבועין לרבים אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו אין אסור לפניו ולאחריו לדברי הכל אלא אותו יום עצמו הקבוע לו, ואלו הן יום תגלחת זקנו וכשמגלחו עושה היום איד. או בלוריתו, כלומ' כשמסתפר פעמים שגדלו שערות ראשו יותר [ו]מצערות אותו הוא מניח כשיעור שלש אצבעות משערות ראשו שעומדים כנגד החוטם עד שיגדלו ויכסו כל החוטם מרוב אורכן ומשליך בכל יום ויום בשלש אצבעות של הבלורית הארוכין כלפי אחורי ראשו כך מנהגם לעולם, ואותו יום שמתחילין להניחו ויום שמספרין אותו הוא יום אידם לכל איש ואיש כפי מנהגו, וכן תני בבריתא בהדיא יום הנחת בלורית ויום תגלחתו ומתני' דנקט הנחת בלוריתו ריבותא נקט להשמיענו, דאע"ג דבתגלחת הראש אין מנהג האומה הזאת לעבוד בו ע"ז כי אם בתגלחת זקנו אבל פעמים יש שאף בתגלחת הראש עובד ע"ז כשהוא מתחיל להניח בבלורית וכ"ש דאיכא יום איד בשעת תגלחתו. ובבריתא תני לה בפירוש. ויום שעלה מן הים, כלו' שניצל מן הטביעה שנפל לים ועלה והוא מקריב זבח לע"ז, ויש לפרש יום שעלה מן הים אע"פ שלא נפל אלא שבא בדרך אניה בלב ים מעבר לים ושב למקומו או למקום חפצו להוליך שם סחורתו... ויום שיצא מבית האסורים, ודוד ע"ה השוה אלו יחד אע"פ שלא נפל לים אמר על שניהם [תהלים ק"ז] המה ראו מעשי יי' ואמ' אסירי עני וברזל, וחייב על שניהם להודות ליי' כי לעולם חסדו. והוא קבעם לשם שמים ובאו אלו והפכום לשם ע"ז. ויום שעשה משתה לבנו, כלו' שמשיא לו אשה, ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום (למענו) [למעט] לפניו ולאחריו ואותו (היום למעני) [האיש למעט] עבדיו דהיינו אסיריו וחביריו דלא אסרי' משתה עבדיו בשבילו דלדידהו לא חשיבא ולא פלחי בה לע"ז והוא הדין אחרון לאותם... של קלנדא וסטרנוריא דלא אסרי', והכי תני לה בהדיא בבריתא קלנדא עשתה רומי וכל העיירות משתעבדות לה, כלומ' לרומי קלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד...
קלנדא שמונה ימים אחר תקופת של טבת שהתחילו הימים להאריך והולכים הלוך וגדל, וסטרנוריא שמונה ימים רצופים לפני תקופת טבת שהם סוף תקופת תשרי שהן הימים הקצ(ו)רים יותר מכל ימי השנה כולה, ומכל אלו ששה עשר יום עושין מהם יום איד וסימניך שלא תחליף לפרש קלנדא לפ[נ]י התקופה וסטרנוריא אחר התקופה שהרי כן הוא סדר השנה ואנן מפרשי' בהפך קח לך זה הפסוק לסימן בידך [תהלים קל"ט] אחור וקדם צרתני שמע מינה דקא נסיב אחור ברישא ומתני' נמי הנך דלאחר התקופה קא חשיב ברישא לפי שאדם הראשון עשה יום טוב תחלה מאותן שלאחר התקופה ששמח שראה הימים הולכין ומתגברין ולסוף השנה עשה יום טוב מאותן שלפני התקופה הילכך תנא להו תנא דמתני' דסדר הזה. רומי עשתה קלנדא, כלו' הם תקנו אותו יום להקריב זבחים לע"ז הפכו הדבר שעשה אדם הראשון לשם שמים והם עשו לע"ז. וכל העיירות הסמוכות לה, לרומי יודעים אנו שהם משתעבדות לה לרומי ליתן מכס ולהביא להם כל צרכיהם אבל אותן עיירות אינם עושין קלנדא אותן עיירות מי הוי אסור לשאת ולתת מהם הואיל ומשועבדות הן לרומי מי אמרי' מה שהן קנין עכשיו יביאו לפני רומי להקריב אסור או דילמא מותר הואיל ואין מקריבין ואין יום איד שלהם, ומשיב אינה אסורה אלא לעובדיה, כלו' בני רומי היא עצמה אסורה שהרי הן עובדין קלינדא אבל שאר בני אדם אע"פ שמשתעבדין לה להביא צרכיהם מותר לישא וליתן עמהם...
עובדי ע"ז בטהרה הן, כלו' מכבדין לע"ז שהרי אוכלין ושותין עמהם ביום אידם או ביום שעושין משתה לבניהם שגם הוא נקרא יום איד במתני' דקתני וגוי העושה משתה לבנו אע"פ שאוכלין ושותין מדבר שהוא מותר ואין בו משום נבילות וטריפות ויין נסך וגם אינו ממון הגוי שיקבל דורון שלו אלא משל ישראל עצמו שתקן הכל וקנה אותו ממעותיו אפי' הכי אסיר משום אותו קלון שעושין לע"ז שהרי הכתוב אומר [שמות ל"ד] וקרא לך ואכלת מזבחו, כלו' משעת קריאה מעלה עליו כאלו אכל מזבחו. [ע"ב] וכל תלתין יומין הסמוכין לאותו יום שעושה משתה לבנו, לא מבעיא אם אמר לו בפירוש מחמת הילולא דהיינו יום החופה דאסיר למיכל ולמשתה עימיה אלא אפיל' מסתמא נמי אסיר, ואע"ג דלא אסרי במתני' אלא יום אחד הני מילי לעניין משא ומתן אבל לענין אכילה ושתייה אסיר משום דקלון הוא לו, ומעיקרא מאימת כלו' קודם יום החופה כמה ימים אסרי' ליה לאכול על שולחנו מכי רמי שערי באסינתא כלו' שעושין עריבה מליאה וזורעין בה שעורים לפי שהן ממהרין לצמוח וביום החופה מוליכין לפניהם ואומרין להם פרו ורבו במהרה כשעורים הללו...
<h2>דף יא.</h2>
ושרף עליהם אנקלוס הגר בשבעים מנה צרי, כלומר כלי תשמישו ששוים שבעים פעמים מנה של כסף צרי שהן שבעת אלפים דינרין של כסף צרוף...
<h2>דף יא:</h2>
בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, כלו' דהיינו יום אידם לחודיה לפי שלא רצו חכמים לגזור גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, וישראל בזמן הזה מעונין הן ורצין אחר פרנסתן ואינן מגיעין, ומשנתינו לא נשנית אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן, לזבוני חמרא וכו', למכור לגוים יין וחטים דהיינו דבר המתקיים ואי בגולה אסור יום אידם היכי שרא להו ש"מ דאפי' יום אידם נמי לא מיתסר בגולה, ומשני לעולם אימא לך דאסור, אבל חגתא דטייעי לא קביעא, כלומר מן השנים אינן עושין אותה אלא לפרקים וחגתא דטייעי יום לשנה מתקבצין כל סוחרי העיר לאכול ולשתות ולחוג לשם ע"ז ובלע' קורין אותו קופדריא.
עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר וכו', כלומ' עיר שיום איד שלה כי הגיע ונצרך אחד מישראל לישא וליתן עם אחד מהם חוצה לה מותר אע"פ שאסור לישא וליתן עמהם של בני העיר אבל עם בני השוקים שעומדים חוץ לחומה מותר לישא וליתן לפי שאין נמשכין אחר אותה ע"ז שכן מנהג של אומה טועה זו שזה עובד את שלו וזה עובד את שלו ויום איד של אלו אינו ביום איד של אלו. היה חוצה לה ע"ז מותר לישא וליתן עם היושבים תוך העיר ולפני', שאין בני העיר עובדין לאותה יראה, מהו לילך שם, כלו' לאותה העיר ביום ע"ז שלהם, לספר עם אחד מבני העיר, ולא לישא וליתן כלו' מי חיישי' לחשדא שמא אותו שיראוהו הולך לשם יחשדוהו דלשם משא ומתן נכנס שם, ומשיב בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום שאין הדרך יוצא מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבושה מכאן לאותה העיר לבדה מיוחדת ולא למקום אחר אסור לילך שם מפני שנראה כמהלך לעבוד ולשום משא ומתן ואם דרך מסלול הולך שם לעיר אחרת מותר, שהרואה ידיננו לזכות ויאמר למקום אחר הוא הולך, ובגמ' מפרש כמה הוא רחוק חוצה לה דקתני במתני' חוצה לה מותר כגון ע(מ)[ט]לוזא של עזה, שהיא סמוכה לה הרבה מאד, כלו' ובלבד שיראו בשתי עיירות שיש דרך הרבים מפרשת ומבדילה ביניהם בין בתים של זו ולחומת העיר כל סביבות'.
<h2>דף יב.</h2>
אסור ליכנס בתוכה משום חשד שיחשדוהו שלשום לישא וליתן הוא הולך שם, ולא מתוכה לעיר אחרת, כלו' אע"פ שיכול לילך מאותה העיר לעיר של ישראל או לעיר שאין להם יום איד אותו [היום] שיכולין לדון אותו לזכות הרואין אותו אסור לילך אפי' לדבר עם אחד מבני העיר, וסתם מתני' דשרי בזמן שאדם יכול לילך משם לעיר אחרת דלא כר' מאיר אלא כרבנן, ואם אינו נראה, כול' אם אינו כמשתחוה כלל כגון שפונה אחריו או צדו לע"ז מותר, פרצופות המקלחין מים, כגון אדם חלול ונכנס סילון מים מאחוריו לתוכו ויוצאין דרך פיו, ובפרצופות לא תני אם אינו נראה משום דאי אפשר ואינו מותר לעולם אלא א"כ מקבל מן המים בכלי או בידיו ויחזיר פניו וישתה על הסילון, צנור המחובר לקרקע ויורדין המים ממעין היוצא בהר דרך אותו צנור ומקלח.
<h2>דף יב:</h2>
מפני הסכנה, כלומר שלא יבלע עלוקה שיש באותו מעין בלע' אידוני ששותה דם האדם עד שימות, מותר להחם לו חמין בשבת דסכנת נפש הוא ואיפשר שהמים הרבה ימיתו העלוקה בתוך מעיו, אדהכי והכי שהאדם מדליק האש ומחמם המים נגמע חלא, ישתה מן החומץ החזק... ת"ר לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, לא גרסי' נהרות ואגמים דכיון דבלילה הוא הדין מן הכלים שהרי אינו מפני סכנת עלוקה (ולא) אלא מפני שבריר שהוא שד הממונה על הסנורים.
עיר שיש בה ע"ז והיו לה חנויות מעוטרות וכו', כלו' עיר שיש בה ע"ז ודרך הגוים להיות להם יום שוק ויריד ביום אידם והיו בה חנויות מעוטרות, מפרש בגמ' מעוטרות בהדס או במיני פירות והוא סימן לכל הרואים שחנויות הללו של כומרים הן ונוטלין מכס מכל מה שימכר בהם אסורות, כלו' אסור לישראל לישא וליתן מכל הסחורות הנמכרות באותן חנויות לפי שאם יקנה משם כלום הוא שיהנה ע"ז מאותן סוחרים שמוכרין שם הסחורה שיטלו הכומרים מהם מכס אבל מאותן שאין בהם סימן לע"ז רשאין ליקח שהרי לא הגיע המכס לכומרים אלא לשאר בני העיר, וא"ת תאסר משום דאזלי ומודו לע"ז, יש לומ' שלוקח מהם דבר המתקיים דסתם מוכר דבר המתקיים מי שקונה אותו להרויח בו קנה אותו הילכך מוכרו הוא עצב לפי שמחמת עניו שהוא צריך למעות הוא מוכר אותו מיד ואינו יכול להמתין עד אותו זמן שדרך הסחורה להתייקר. אי נמי יש לומר ד[ב]בבל מיירי דיריד ויום השוק הוא שבאין מכל העולם שם ואותן הבאין שם אין עובדין אותו אליל של בני העיר הזאת בטילין בני העיר עם בני העולם שהם כמה רובי עליהם ואפי' תימא שבני העיר נקרא קבועין וכל דקבוע כמחצה על מחצה דמי אפי' הכי שרי דמיירי שקנה מאותן הסוחרים הבאין ממרחק שאין עובדין לאותה יראה הגרועה...
<h2>דף יג.</h2>
בראשו ובראש חמורו, ולגנאי קאמ' יניח נמצא נהנה מחמת שעושה צווי הכומ[ר]ים נהנה כשיעור המכס לא יניח נמצא מהנה שיתן מכס לכומרים הילכך מצוה לקנוס אותו שכל מה שנשא ונתן באותו יריד אסור, ואיזה הוא עיקר, כלו' שאין בה טריפה, מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והוא הדין דיכול לעשותה טריפה דהא מתסרא בהנאה אלא משום צער בעלי חיים קאמ' דאיכא יותר צער לבהמה מארכובה ולמעלה, ואכתי צ"ע. וכותב ומעלה בערכאות שלהם דזהו מקום גדוליהן ושופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואע"פ שכבוד ותפארת להם ואיכא איסורא דאזיל ומודה אפי' הכי שרי שהוא כמציל מידם, שמתוך כך הם מסייעין אותו להצילו [מן] העוררין על קרקעותיו בבית הפרס כגון שדה שנחרש (בית) [בה] קבר וחשו חכמים ואמרו עד מאה אמה דילדלה מחרישה את כתתי העצמות ושמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטו, ומשום ישוב ארץ ישראל שלא ידור בו נכרי שרינן ליה איסורא דרבנן, וכן נמי לצורך תלמוד תורה שמביאה את האדם לידי מעשה...
אין מעריכין ואין מחרימין, דסבר סתם חרמים לבדק הבית דדילמא אתי בהו לידי תקלה כלומ' כיון דהשתא ליכא בית דילמא [מיתהנה] מינייהו ומועל בהקדש, [ע"ב] נועל דלת בפניה כלו' ואין לה מזונות והיא מתה מאיליה דאי שחיט להו דילמא אתי בהו לידי תקלה (דאי) [ואי] עביד להו [גוסטרא] נראה כמטיל מום בקדשים, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי אע"פ ששוין כמה כשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול[ל] ואע"ג דאמר שמואל חללו אין דהיינו דאי עביד אבל לכתחלה לא הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה שרי, והכי אמרי' בבבא מציעא בפ' הזהב [נ"ז ע"א].
<h2>דף יג:</h2>
אלו דברים שאסור למכור לגוים וכו', כלו' דלצורך תקרובת ע"ז קא בעי לה וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול שזו היא אחת מן המצות החמורות שבשבע מצות שנצטוו בני נח... אצטרובלין, מפרש בגמ' פירא דארזא גלגנטץ בלע'. ובנות שוח תאיני (היו דאתאי) [חיראתא], ומפרש בירושלמי למא נקראו בנות שוח לפי שהביאו שוחה לעולם, ואית דקרו בנות שבע, לפי [שהביאו] שבעת ימי אבלות לעולם דקסבר עץ הדעת תאינה היתה ונקנסה מיתה לאדם הראשון עליה. ופטוטרות מפרש בגמ' דחדא קתני בנות שוח עם פטוטרותיהם, כלו' דהיינו שלא (ב)[נ]יטל (עוקצו) עוקציהן, דכשהעוקצין מחוברין שם מקריבין אותם לע"ז שתולין אותה בפני ע"ז ודרך עבודתה בכך היתה לבונה זכה שדרך אומות העולם להקטיר ממנה שאם לא היתה זכה תלינן דלסחורה קא בעי לה, וכן תני בבריתא וכולן מוכרין אותם חבילה וכמה היא חבילה פירש יהודה בן (נקודה) [בתירא] אין חבילה פחותה משקל משלשה מנים דכיון דאיכא כוליה האי ודאי לסחורה קא מיכוין למתרץ לזבונה כולה בבת אחת וליכא למיחש אלפני עור כיון דמוכחא מילתא דלאו לקרבן קא בעי לה והכא נמי כיון שאין הלבונה זכה שרי למזבן להו. ותרנגול לבן שכן דרך להקריב לע"ז לבן ולא שחור ואפי' בין התרנגולין אחרים אינו רשאי למכור לו תרנגול לבן, ומוקים לה בגמ' כגון דאמר זה וזה כלו' זה הלבן וזה השחור מכרו לי זה ואע"פ דכיל שחור בהדי לבן אסיר, ור' יהודה שרי כיון דמדכר נמי שחור ובזמן שהוא שואל ממנו תרנגול לבן בפני [עצמו] כיצד יעשה להכיר אי לשום תקרובת קא בעי ליה או לא, יקטע לו מאצבעות רגליו דאיפסיל ליה מהשתא לתקרובת דאע"ג דבן נח לא קפיד אבעלי מומין ומקריבין אותו אבל אמחוסר אבר קפידי ואי קא בעי למזבן ליה אע"פ שהוא מחוסר אבר רשאי למכרו לו דבודאי לאו לע"ז קא בעי ומשום הכי נקט אצבעו יותר מרגלו עצה טובה קמ"ל כי היכי דלא בעי ליקח יתיה לא איפסיל לישראל למיכליה דאי הוה קוטעו למעלה מן הארכובות הוא מטריף בהא ולמטה מן הארכובה אע"ג דלא מיטרף בהא יצטער התרנגול בהליכתו כל ימי חייו אבל בקטיעת אצבע אחד לא יהא ניכר לו בהליכתו. ושאר כל הדברים סתמן מותר כגון שישאל חיטי חיוראתא למי חיטי חיורתא למי מותר למכרם לו דלא תלינן דלשם ע"ז קא בעי להו דדרך חיטי חיורתא לקנותן לשולחן מלכים ושרים ופירושן דקאמ' בפירוש לע"ז אסיר, ובגמ' מקשי סתמן דשרי לא אצטריך דהא תנא לית ליה [אלא] תרנגול לבן ומשמע דוקא הא דאסיר אבל חיטי חיורתא שרי ופירושן כל שכן דפשיטא להו דהא קאמ' לע"ז בהדיא, ומשני דפירושן איצטריך לאשמועינן דשמא האי גברא לאו לע"ז קא בעי להו אלא למכלינהו והאי דאמר לע"ז סבר כי היכי דליעבדו ליה זולא דמחזקי ליה באביק לע"ז וקמ"ל וכיון דמדכר ע"ז אסיר. אף דקל טב חצב ונקלס, כלו' פירות דקל טב חצב ונקלס, מפורשין בגמ' ואינן ידועין לנו אסור למכור להם מסתמא לתקרובת ע"ז קיימי...
<h2>דף יד.</h2>
פירא דארזא גלוטץ בלע', וכולן בפרוטוריהם שנינו, כלו' דהכא קתני כל אלו שני המינין הנזכרין שדרכן להקריב לע"ז דוקא שיש להם העוקץ מחובר להן ותולין אותו לפני ע"ז לגנאי, לבונה זכה אבל שאינה זכה מותר שאין דרכן להקטיר ממנה, אין חבילה פחותה משלשה מנים, כלו' משקל שלשה מנים דהא ודאי לסחורה קא מיכוין לזבונה כולה בבת אחת, ומקשי וליחוש דילמא אזיל ומזבין לאחרים, כלו' קלי קלי ומקטיר, אלפני עור כלו' אנו מצוין שאותו נכרי עצמו שיקנה ממנו שלא יליך ע"ז כמה שיקנה ממנו כמו כל הנא דקא חשיב במתני' אלפני דלפני כגון הכא שלאותו גוי יבוא גוי אחר ויעבור בו אין עלינו העבירה, תרנגול למי תרנגול למי, כלו' שאינו מ[ז]כיר לו לבן לא ניחוש שמא לבן קא בעי ולשם ע"ז קא מיכוין אבל אם מזכיר לבן אע"פ שכשאנו נותנין לו תרנגול הוא קונה אותו ואינו מניחו אסור שלא יכירו דלשם קפידא קא עביד הוא קונה הכל פירושן וסתמן מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף יד:</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו', דבפרקין דלקמן [כ"ב ע"א] קאמ' דאסיר ליחד בהמה עם הגוי בבית משום דחשידי על הרביעה אפילו הכי תלינן הכא במנהגא לפי דהכא במכירה עסיקינן וגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, כלו' דכיון שנרבעת לאדם שוב לא תתעבר אבל הכא דלקמן דבהמתו של ישראל היא מסתמא חשידי על הרביעה ואינו חושש אם נקבה היא לעקור שלה ואם זכר הוא לכחישת בשר ושומן שלה. מקום שנהגו למכור דאלמא (על) [לא] חשידי על בהמות שלהן לרבען מוכרין ובמקום שכל כך הם פרוצים דחשידי אף על שלהם ואינם חוששין לפסידא שלהם לעיקור ולכחישה אסור למכור. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שהיא מיוחדת למלאכה וגוי עושה בה מלאכה בשבת ואפי' עגלים וסייחין לא שנא שלימים ולא שנא שבורין דלאו בני מלאכה נינהו גזרו בהן רבנן דילמא אתי לאחלופי בגדולים ושלימים הראויים למלאכה, ובגמ' מקשי' דכיון דזבנה מאי איכפת לן דהא לאו בהמתך היא, ומשני דגזרי' מכירה משום שאלה ושכירות דאכתי בהמת ישראל היא וכתיב [דברים ה'] (למען ינוח) [לא תעשה כל מלאכה וגו'] שורך וחמורך. ור' יהודה מתיר בשבורה דלא גזרו שבורה אטו שלימה דהא לעולם לא אתיא לכל[ל] מלאכה אבל עגלים וסייחין דאתו לכל[ל] מלאכה גזרו קטנים אטו גדולים. ובן בתירא מתיר בסוס, לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה ורכיבה שבות היא ולא מלאכה היא דהא קימ' כר' נתן [שבת צ"ד ע"א] דאמר חי נושא את עצמו ולא איכפת לן, אי נמי אתי להשאילן ולהשכירן...
<h2>דף טו.</h2>
חס על בהמתו שלא תיעקר, כלו' אם בהמה (אם) זכר הוא שלא יכחיש בבשר וכתי' (למען ינוח שורך וחמורך) [לא תעשה כל מלאכה וגו' ושורך וחמורך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך] גזירה משום נסיוני דמנסי לה אי אזלא שפיר מחמתיה מחמת קולו שהיא מכרת הולכת והוה כמחמר אחר בהמתו ומחמר לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משוי הילכך צריך לפרש שפעמים שנותן עליה משוי לנסותה אם הולכת יפה במשוי והוה ליה מחמר בשבת ואיכא מאן דאמר בפרק בתרא דשבת [קנ"ג ע"ב] חייב חטאת, אי נמי יש לומר בלא משוי אלא ברכיבה לחודיה מנסי לה אע"ג דסבירא לן דחי נושא את עצמו אכתי שייך למימר מחמר. אידי סרסירא, על ידי סירסור ישראל והמוכר נמי ישראל הוא דמשום נסיוני ליכא למיחש שהרי בהמה זו אינה מכרת בקולו של ספסר זה ואי משום שמא זה הספסר ישאיל או ישכיר זו הבהמה לאותו גוי שרוצה ללקחה להכי ליכא למיחש דספסירא לא מגלי מומא לפי שיש לו קצת הנאה במכירת זו הבהמה ואינו רוצה שיודע מום שבה הלכך לא מושיל ולא מוגיר. מאי טעמא עביד מר הכי הא תנן בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה ודאי תלינן לקולא מיירי בקצב ידוע וכיון דקצב ידוע הוא אפילו מסתמא מותר דאימר לשחיטה דעביד אבל אם אינו קצב ידוע לא תלינן לקולא מסתמא דמתני', ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה, ובסוף פירקין [כ' ע"ב] פליגי ר' מאיר ור' יהודה דר' יהודה סבר בהמה על מנת לשחוט ושוחט ור' מאיר סבר אינו מוכר אלא שחוטה וקימילן כר' מאיר משום דקיימי רבנן דמתני' דכותיה דאמרי' אינו מוכר אלא קצוץ כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי ואע"ג [דאמרינן] לעיל [י"ד ע"ב] אלפני עור מקפדינן אלפני דלפני לא מקפדינן והכא נמי לפני [ד]לפני לא מקפדינן דכי אמרי' הכי הני מילי היכא שאותו שקונה מישראל אינו מצוה אלפני עור וזה הוא הגוי הקונה מישראל לבונה זכה שאם ימכור אותה לגוי לא יעבור אבל כשהקונה הוא ישראל שהוא נמי מצוה על לפני עור מצווה ישראל הראשון שלא ימכור לו כיון שהוא חשוד למכור לגוי.
<h2>דף טו:</h2>
אין מעמידין בהמה וכו', משום דחשידי ארביעה אפי' במקום שנהגו למכור להם בהמה דקה אין מעמידין לפי דכיון שאין הבהמות שלו אינו חושש שלא לרבעה משום שמא תעקר או שמא תיכחש אלא ודאי רובע אותה ואסיר משום לפני עור לא תתן מכשול, ונקבות אצל נקבות, מפרש בגמ' דכיון דרוב הגויות זונות הן וכשיבואו (הנואפות) [הנואפים] לנאוף עמהן וימצאו בהמות ישראל וירביעו אותן ואין צריך לומר זכרים אצל נקבות לפי שאותן גויות ירביעו העזים והכבשים עליהן, וכן אין מוסרין בהמה לרועה שלהן משום דחשיד ארביעה ולא אמרי' מתיירא רועה מפני הפסד שכרו אם תיכחש, ואין מתייחדין עמהם משום דחשידי אשפיכות דמים... אין מוכרין להם לא זיין וכו' משום דחשידי אשפיכות דמים ואתי למקטל ישראל חבריה, אין מוכרין להם תריסין, כדמפרש ואזיל דכי שלים זייניהו כלו' כשנקח מידם במלחמה כל כלי זיין שלהם הן מנצחין במגן שבידן ומכין והורגין בהם את הנלחם בהם, [ט"ז ע"א] אין מוכרין להם עששיות של ברזל והן חתיכות עבות ואע"ג דאינן כלי זיין כיון דאדם יכול על ידי האור לעשות כלי זיין מהן אסור, ומוקמינן לה בפרזלא הינדואה היוצא מארץ הינד שאין עושין אלא לכלי זיין אבל בשאר ברזל שדרך העולם לעשות ממנו כלים לבשל בו בשר או שאר צרכי האדם לא אסרי למכור להם משום דדילמא חלשי מנייהו כלי זיין דא"כ אפי' מרי וחציני נמי ליתסר אלא כיון דרוב תשמישן להיתר אי נמי דנוכל לתלות שיעשה מהן כלי היתר שרי, אבל פרזלא הינדואה אינו עשוי אלא לכלי זיין, והאידנא דקא מזבנינן להו אפי' כלי זיין עשויין ומתוקנין היינו טעמא דמזבנינן להו ומשום דמג[נ]ו עילון נלחמין בשביל לשמור את העיר ואת יושביה שאם לא כלי זין בודאי יהרגו אותנו ואותם שונאיהם הנלחמין עמהן וזהו ספק אם יהרגו בהן ישראל ואין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף טז.</h2>
שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת משום דחי נושא את עצמו ואי נמי משאיל ליה או משכיר ליה בשבת לא אתי בהו חיוב חטאת.
אין מוכרין להם דובים ואריות וכו', לפי שסתם גויים חשודים על שפיכות דמים והיא אחת משבע מצות שנצטוו עליהן בני נח וקא עבר [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול, אי נמי דקא גרים קטלא לישראל חבריה, וכתי' [שם] לא תעמוד על דם רעיך, וכ"ש למעבד גרמא. אין בונין עמהם בסילקי גרדום סרטיא ובימה וכו', כל אלו הן בנין למקום שדנין שם ערכאות שלהם דיני נפשות והורגים כמה ישראל בשקריהם ובכחשיהם ואם לא היה להם מקום מזומן לדון אפשר דמיתרמי הצלה לישראל הנתפש שם. ובימה שהיא לצורך ע"ז נמי אסיר משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל בונין עמהן דמכאות ומרחצאות דבהני ליכא משום אסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשהגיעו לכיפה שהיא כמין אולם שדרך בעלי המרחץ להכניס שם ע"ז אסור לעזור אותם כדפרשית...
כבהמה דקה לפירכוס כדאמרי' גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין [ל"ז ע"א] בהמה שפשטה ידה אחר שחיטה ולא החזירה אסורה (כבהמה) [דבהמה] מסוכנת אסורה עד שתפרכס ואם לא פירכסה הויה כמתה קודם שחיטה ופישוט יד לחודיה אינו אלא הוצאת נפש, אבל גסה [בין] (ש)פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה פירכוס הוי וכשירה, וחיה גסה נמי דרכה לפשוט בהוצאת נפש הילכך אם שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה אבל לא במכירה (למילתיה) [למיתלי] במנהגא אלא בבהמה גסה היא, ובכל מקום אין מוכרין משום דרך העולם לחרוש בהן כמו שאדם חורש או טוחן בפרות וכדאמרי' בגמ' דבי מר יוחנא טחני רחיא (בעדורי) [בערודי].
<h2>דף יז.</h2>
זו המינות והרשות מינות זו תלמידי ישו הנוצרי יש"ז, והרשות זו המלכות.
<h2>דף יח:</h2>
אם הלך סופו לעמוד, הלך משמע בהעברה בעלמא סופו לעמוד ולהתעכב בהם מעט והכי קאמ' אשרי האיש אשר לא הלך, הא אם הלך סופו לעמוד, אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעת, מוסריכם יסוריכם, משך ידו הב"ה שהוא פותח ידו לזון הכל מושך אותה מן הלוצצים [י"ט ע"א] שעושה תשובה כשהוא איש כלו' בימי הבחרות והשחרות ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה.
<h2>דף יט:</h2>
כי קאמרי' ביומי כלו' בימי השבוע ששני ימים הראשונים מן השבוע ילמוד מקרא ויום ג' וד' משנה ויום ה' וו' תלמוד דבשבת ישנה כל מה שלמד בכל ימי השבוע, אם פריו יתן בעתו, כלו' שמקיים מה שלמד, עליהו לא יבול יצליח בתלמודו ובכל מעשה ידיו ואם לא על הלמד ועל המלמדו דאמ' לא כן הרשעים, דרשעים תרתי משמע לומד ומלמדו לפי שאסור [ללמד תורה] לתלמיד שאינו הגון, הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר זה תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חללים רבים הם חלליו שממהר להורות וטועה ומטעה אחרים בהוראותו, ועצומים משמע המתעצמים ומחרישים ומתאפקין מלהורות ויודעין לעשות הורגין את דורן שרואין אותן טועין במצות ואינן מוחין בידן, עצומים מלשון עוצם את עיניו, ועד כמה אינו ראוי להוראה עד ארבעין שנין כלו' משנולד ולא משמתחיל ללמוד כדאמרי' [אבות פ"ה מכ"א] בן ארבעים [לבינה] שמאותו הזמן ואילך יש לו לב להבין וללמוד דבר מתוך דבר.
ואם בנה שכרו מותר, (מותר) מפרש בגמ' דסבירא ליה לר' אלעזר דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולא מיבעיא שכר בנין הכיפה דשרי דהא משמשי ע"ז הן ומשמשי ע"ז אינן אסורין אלא עד שיעבדו אלא אפי' שכר בניין גוף ע"ז עצמה שרי דהא לא מקרייא ע"ז עד שתגמר לגמרי ומאן גרים לה להקרא ע"ז מכו(ס)[ש] האחרון כלו' מכת (קורס) [קורנוס] האחרונה ובאותו מכוש לית ביה שוה פרוטה וכל שאר השכירות אינו שכר ע"ז כלל ופירוש ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אומן המקבל עליו לעשות כל[י] בשכר לא אמרי' בגמר מלאכה הוא קונה כל השכירות אלא בכל פורתא דעביד קמא קמא קני אגרא.
אין מוכרין להם במחובר לקרקע, כלו' אסור למכור לנכרי אילן אחד לעשות ממנו קורות לביתו כל זמן שהוא מחובר לקרקע דדילמא ימלך הגוי שלא יקצצנה וקא עבר משום [דברים ז'] לא תחנם דרשי' לא תתן להם חניה בקרקע, אבל מוכר הוא לו משיקצץ דלא גזרי' נקצץ אטו נטוע ואע"ג דגזרי' שבורים אטו שלימין, ור' יהודה שרי אפי' בעודו נטוע כיון שקבל עליו לקוץ תו לא גזרינן דילמא יהיה נמלך...
<h2>דף כ.</h2>
לא תתן להם חניה בקרקע מדלא כתיב לא תחונם בשרק ללמדנו בא דקרינן לא תחונם לשון חניית קרקע לא תתן להם חן בפשוטה דיש אם למקרא דקרי' לא תחונם בשרק היינו לשון חנייה והיינו חן שלא יאמר להם כמה נאה גוי זה לא תתן להם מתנת חנם דיש אם למסורת שאין בו וא"ו, ואפשר שנעשה ממנו תחינם בחרק תחת לשון חנם.
<h2>דף כ:</h2>
ואפי' שטוחים על הכותל לפי שזוכר את האשה כשהיא מלובשת בהם שמייפין אותה ומהרהר אחריה, [דברים כ"ו] ונשמרת מכל דבר רע וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וקרא מזהר ליה להישמר שלא יבא לידי כך (זהירות) [זריזות] שהוא זהיר ללמוד תורה על ידי שעוסק בה ורואה ומבין אזהרות שבה והוא נשמר, זהירות כשהעברה בא לידו להשמר ממנה שלא יכשל, והכי אמרי' בכל הבשר בשחיטת חולין [ק"ז ע"ב] מאי (ד)לאו דזהיר ולא נגע לא (דזהיר) [דזריז] נקיות נקי באין חטא, פרישות אפי' מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו, טהרה טהור צח ומלובן ועדיף מנקי, לרוח הקדש, להשרות עליו שכינה, [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך, ולא נאמר ליראיך וענויך [ויקרא ט"ז] וכלה וכפר כשכלה מחטוא כלו' שמנע עצמו מחטוא תכף וכפר כלו' ימחול לו השם על מה שעבר [שם י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה ש"מ שהכפרה מביאה לידי טהרה כלו' טהרת הלב כלו' כשימנע עצמו מעבירות ובקש כפרה על מה שעבר זה יגרום לו שאפי' במחשבתו לא יחטא ואחר שימנע מלחשוב דבר [אסור] יצטרך שיחשוב דברים של קדושה לפי שאין הלב יכול לעמוד רגע אחד בלי מחשבה או שהיא לצורך או שלא לצורך או של היתר או של איסור וכיון שלא יחשוב אלא דברים של קדושה יכיר עצמו מה הוא בשר רימה ותולעה וכמה הוא הבל וריק נגד מלאכי עליון המלוין את האדם בכל יום גם אע"פ שהוא שוה יותר מאלף מבני אדם ימחול כבוד עצמו ויטרח לההנות אותם, [משלי כ"ב] עקב ענוה יראת יי', כלו' יראת יי' היא עקב לענוה הא למדת שהענוה גדולה מן היראה, א(ת)[ז] תבין יראת יי', כלו' כאשר תבין יראת יי' תזכה לדעת חכמה דהיינו הנבואה שתמצאנו בכל עת, אז דברת בחזון, כלו' כשתזכה לדבר חזון תזכה מיד לגדולה מזו דהיינו חסידיך, וכיון שיהיה חסיד יזכה להחיות מתים בתפלתו כמו שהיו הצדיקים והחסידים והנביאים וחכמי משנה והתלמוד עושין דכתיב [יחזקאל ל"ז] ונתתי רוחי בכם שרוח הקדש מדבקת בכם, וחייתם כלו' תחיו אחרים קרינן ביה וחייתם דכתיב [במדבר ל"א] החייתם כל נקבה וכתיב [קהלת ז'] והחכמה תחיה את בעליה, וכיון שזכה לזה יזכה בנחמת ציון שהמזומן לבשורה זו הוא אליהו זכור לטוב...
מוכר לו אילן שהוא מחובר על מנת שיקוץ אותו הגוי וקוצץ הוא אותו כשירצה אחר חדש או אחר שנה ולא מקרייא הא חנייה בקרקע כיון שאינן לקביעות שהרי התנה עמו שיקוץ אותו, ור' מאיר גזר אטו הא ופליגי נמי בכי האי גונא (בשעת) [בשחת] על מנת לקצור וכו', וצריכי דאי תנא אילן לחודיה הוה אמינא אילן הוא דמתיר ר' יהודה דהא לא מנכר שבחיה בחדש או ביותר משום הכי לא גזרי' אבל שחת דמנכר שבחיה אימא (לגדור) [לגזור] קמ"ל (דגזרי') [דלא גזרי'] בהמה ע"מ לשחוט, כלו' בהמה גסה דקא אסרי' למכור להם שמא יעשה בהן מלאכה בשבת אם התנה עמו שישחטנה שרינן או לא מי אמרי' דבמכירת בהמה גסה ליכא איסורא אלא משום גזירה דשכירות ושאילה סגי בתנאי לחודיה אפי' לר' מאיר או דילמא משום חומרא דשבת לא שנא ואסיר אליבא דר' מאיר משום דכל שכן דאיכא למיגזר דכיון שאינה ברשות ישראל אלא שהוליכה לרשותו של הנכרי יש לגזור דמשהי לה מה שאין כן (רשאי) [משהה] באילן ושחת דמתיירא מישראל שרואה אותו שאינו קוצץ אותו אילן או אינו קוצץ אותה שחת, והלכה כר' מאיר בשניהם (וסתם) [וכסתם] מתני' שאומ' שאינו מוכר אלא (קוצץ) [קצוץ] וכיון דתרתי הלכה כותיה הלכה כמותו נמי בבהמה כיון דכולהו משום דגזירה הוא גזרי' בהו.
אין משכירין להם בתים בארץ וכו'. כלו' גזרינן אפי' שכירות משום מכירה ובמכירה איסורא דאורייתא כדפרשית שנותן להם חנייה בקרקע, ואין צריך לומר שדות דאיכא תרתי לאיסורא חדא משום דלא תחנם וחדא משום דקא מפקע להו ממעשר, אבל בבתים ליכא אלא חדא דלא תחנם, וא"ת הא איכא נמי הפקעת מזוזה, מתרץ בגמ' דליכא דהא אמרי' מזוזה חובת הדר הוא, כלו' אינו דומה חיוב מזוזה לחיוב מעשר [דחיוב מזוזה] אינו אלא במקום שהוא דר בה ואם ימכרנה לגוי נסתלק חיוב מזוזה ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא בתוכה אזהר רחמנא, אבל בהפקעות מעשר אינו יכול דהא אי נמי מזבין לגוי לא מיפקע מחיוב מעשר דהא סבירא לן אין קנין (לפירות) [לעכו"ם] בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ובסוריא היא ארם צובה וארם נהרים וסמוכה לארץ ישראל וכבשה דוד וחברה לקדושת ארץ [ישראל] שלא על פי הדב[ו]ר ובלא ששים ריבוא ומשום הכי קרי ליה כבוש יחיד הלכך לא מחמרינן בה כוליה האי ולא גזרינן שכירות אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאוריתא דכי כתיב לא תחנם בארץ ישראל כתיב דחשיבא חנייתה, ומיהו מכירה לכתחלה לא משום מכירה דארץ ישראל אבל לא שדות, אפי' שכירות כיון דאיכא תרתי לאיסורא, וחוצה לארץ (מ)מרחקא טובא לא גזרינן מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל, (אבל) [אלא] בשדות דאיכא תרתי דגזרינן מכירה אטו מכירה דארץ ישראל, אבל בשכירות לא גזרינן אטו מכירה. ור' יוסי אומר בארץ ישראל משכירין לגוי בתים דלא גזרינן שכירות אטו מכירה אבל בשדות איכא תרתי גזרינן שכירות אטו מכירה, ובסוריא מוכרין בתים דלא גזרינן מכירת בתים דסוריא אטו בתים דארץ ישראל כיון דליכא [אלא] חדא אבל בשדות דאיכא תרתי לאיסורא גזרינן מכירה אבל בשכירות לא גזרינן [אטו] מכירה, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו כיון דמרחק טובא בכולהו שרו... אף במקום שאמרו להשכיר, כלו' בין בסוריא בין בחוצה לארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא לבי דירה אמרו כלו' שיאכל שם וישכב שם לפי שיכניס לתוכה ע"ז וכתיב [דברים ז'] לא תביא תועבה אל ביתך, דהא קימ' לן דשאלה ושכירות לא קניא אלא ישכירנה לו לעשות ממנה אוצר לפירותיו או לעצים או לעשות מהן רפת בקר דבהכי ליכא למיחש להכניס שם ע"ז כיון שאינו נכנס שם אלא לפרקים... ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ וכו', מפני שנקראת על שמו של ישראל וגוי עושה מלאכה בשבתות ובימים טובים וסבורים ששלוחו של ישראל הוא, אבל מפני חולו של מועד לא איכפת לן דהא ליכא שום איסורא, אבל בשדה במקום שאמרו להשכיר לא חיישינן להא דליהוי גוי שלוחו אלא אמרי אינשי אריס הוא, או חוכר הוא ובדידיה קא טרח דמנהג של שדה לתתו לאריסות וחכירות, אבל במרחץ (דמנהג) [אין מנהג] העולם לתתו למחצה לשליש ולרביע (ובודאי) [וכדידיה] חשבינן ליה וכתיב [משלי ד'] הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך...
<h2>דף כא.</h2>
ובלבד שלא יעשה שכונה, כלו' בין בסוריא בין בחוצה לארץ דשרי' למכור לגוי ובלבד שלא ימכור לשלשה גוים דהיינו סתם שכונה משום דחשידי אשפיכות דמים, אי נמי אם היו שם בסמוך לו שני גוים שיש להם שני בתים אסור למכור לשלישי אפי' בית אחד בסמוך להם דהא ליהוי שכונה בהדיא.
<h2>דף כא:</h2>
ארישותיה קא עבד ובדידיה קא טרח וליכא בהא חשדא כלל שהרי יכולין לתלות שלצורך עצמו קא עביד אבל במרחץ אין דרך שיתנו לאריסות נמי ומי שיראו אותו מחמם מימיו (שלא) יאמרו שלוחו של ישראל הוא.
<h2>דף כב.</h2>
הנהו מורייקי, כלו' זורעי כרכום בגנות היה ישראל עם הגוי אחר שקבלו בשותפות דגוי הוה נקיט בשבתא, כלו' שהגוי היה בשבת חורש וזורע בפרות שלו והישראל חורש וזורע ביום ראשון. ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וכו', כלו' באריסות מבעל הבית ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת לחרוש ולקצור ולזרוע ואני אעשה כן למחר לפי שנעשה [שלוחו] ע(ד)[ל] חצי היום המוטל עליו ואם התנו מתחלה קודם שהוטלה עליו דהיינו קודם שקבלוה מותר דהא מעולם לא קבל ישראל עליו עבודה של שבת ואין הגוי שלוחו בזה כלל ואם באו לחשבון לאו אאם התנו מתחלה קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא, כלו' אם קבלה סתם ועשו סתם שהגוי היה עושה בשבת וישראל ביום ראשון כנגדו ואם באו לחשבון לאחר זמן שהיה אומ' לו הגוי אני חרשתיו שלשים יום מימי שבתות גופן ואת לא עשית אלא עשרים יום מימות החול ותן לי שכרי מאותן עשרה ימים או חרוש לי כנגדן גלי דעתיה דגוי שלוחו הוה באותן שבתות אסיר, וקא סבר ר' דהני מורייקי קבלו השדה בסתם הוה ועשו בסתם והיו באין לחשבון הדבר פעמים בשנה והיכי הוה שרי רבא איכסיף, נתבייש שלא חקר האמת כשבא לפניו לשאול והתיר לו, לסוף איגלי מילתא דהתנו מעיקרא, הנה זה ששאל ממנו התנה עם הגוי קודם קבלה לעשות כמשפט הזה ועשה הגוי יותר ממה שעבד וחרש הישראל והיה מוליכו לדין ליתן לו שכר עמלו של אותן עשרה שבתות שחרש יותר או שיחרוש גם הוא עשרה ימים בימות החול לבדו והתיר לו דהא ליכא איסורא בהא כלל שהרי לא קבל עבודת שבת עליו מעולם, ומרחצו לגוי דקא אסרי דוקא גוי אבל לכותי מותר דכותי לא מחלל שבת ויום טוב, וא"ת יעשה מלאכה בחולו של מועד, כלו' שיחמם אותו אנן נמי קא עבדי' דהא הנאת הנפש היא וקרובה היא לאוכל נפש, אבל שכירות שדה לכותי אסור ואע"ג דלא מחלל שבת ויום טוב איכא למיגזר שמא יחלל חולו של מועד שאינו מודה בדברי חכמים שאסרו בו כל מלאכה חוץ מדבר האבד, ואסיר משום ולפני עור לא תתן מכשול...
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, פונדקאות פלטרין למתארח שם עוברי דרכים ומעלין שכר לבעלים ואסיר משום דחשידי ארביעה ובני נח נאסרו בה דכתיב [בראשית ב'] והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאינן נעשין לבשר אחד שאין מתעברין זה מזה ויש כאן מכשול לפני עור, וכיון שאין הבהמה שלהן אינן חוששין להפסד משום שמא תיעקר או תיכחש, וכן לא תתיחד אשה עמהם דחשידי על העריות ותבעל למי שאסור לה, וכן לא יתיחד אפי' ישראל זכר עמהם לפי שהן חשודין אשפיכות דמים...
<h2>דף כב:</h2>
גמרא. תני רב יוסף ארמלתא לא תרבי כלבא דשמא תתאוה ליבעל ותרבענו עליה ואע"ג דנסרך אחריה תדיר לא יחשדוה בני אדם בזה דאמרי' משום אומצא דהיינו עצמות וגידים וצואה שמשלכת אליו על כן הוא הולך אחריה תדיר בשאר זכרים לא חיישינן שמא תרביענו עליה דמשום דמסרך סריך בתרה ואין לה במה לתלות שאין דרך להיות כרוך אחר האשה אלא על דבר זה. ולא תשרי בר בי רב, כלו' תלמיד באושפיזא דאגב דצנוע הוא לא מירתתא ונבעלת לו שהרי יודעת שלא יגלה הדבר לעלמא.
<h2>דף כה:</h2>
ישראל אשתו משמרתו לפי שאין בנות ישראל שטופות בזמה ורע להן המעשה וכשם שהיא אינה בוגדת בו כך אינה רוצה שיבגוד הוא בה, אבל גויות פרוצות בעריות הן וכשם שהן בוגדות בבעליהן כך אינן חוששות אם יבגדו בעליהן בהן והיינו דאמרי אינשי איהי בי קרי ואיתתיה בי בוציני. טופלו לימינו מחברו לגוי [מימינו] של ישראל שאם ירצה הגוי להורגו ישלח את ימינו ויאחז בו, אם הגוי חוגר סייף טופלו ישראל לימינו של (גוי) [ישראל] כדי שתהא יד שמאל של גוי שהסייף חגור לצד ימינו של ישראל מזומנת לימין ישראל לאחוז בה, במקל אם ביד הגוי מקל טופלו ישראל לשמאלו שתהא יד ימין הגוי שהמקל בה סמוכה לישראל ואם ירים תאחוז יד שמאלו של ישראל במקל הסמוך לו דאם טופלו לימין (ירים) [יהיה] המקל הזה [רחוק] מידו של ישראל. היה עולה במעלה כגון בהר או בסלע לא יהא ישראל למטה אלא במעלה בעלייה ילך ישראל ראשון לפני הגוי דהיינו למעלה [והגוי] אחריו, בירידה ילך הגוי לפניו והוא אחריו ואפי' במישור אל ישוח לפניו שמא יחתוך את ראשו, אם יש חרב בידו ואם מקל בידו יפלח את גולגלתו כפלח הרמון שהרי הן חשודין על שפיכות דמים. ירחיב לו את הדרך אם הגוי צריך לילך אולי ימתין הגוי ש(לא)יאמר לו שתי פרסאות אני צריך לילך אולי ימתין הגוי שלא יהרגנו עד פרסה שנייה וזה יפרוש ממנו קודם לכן שכן מצינו ביעקב שהרחיב את הדרך לעשו שאמ' לו שילך עד שעיר ולא היה בדעתו לילך אלא עד סוכות, לעכו ועכו רחוקה מכזיב.
<h2>דף כו.</h2>
בת ישראל לא תילד בנה של נכרית, מפרש בבריתא מפני שמולדת בן לע"ז, ונכרית לא תילד בנה של בת ישראל מפני שחשודה על שפיכות דמים ואע"ג שיש רבות מבנות ישראל אתה בבית יכולה לחנוק הולד בין ברכי האם ולא יודע להם או שמא תשים ידה על פיו של ולד כדי שלא יוציא נשימה ויגוע מיד, וכן לא תניק בת ישראל בנה של נכרית, מפרש בבריתא מפני שמניקה בן לע"ז, ונכרית לא תניק בנה של בת ישראל לפי שחשודה על שפיכות דמים, לא מיבעיא ברשות הנכרית דאיכא למיחש להא אלא אפי' ברשות ישראל אסיר משום דזימנין דשיפא ליה לדד סם מאבראי וקטלה ליה כלו' שמא מושחת דד שלה מבחוץ בסם המות וכשבא התינוק לינק ימות או יתנונה וילך ולא יודע מפני מה הוא מת...
בשכר אבל לא בחנם משום דאסור לתת להם מתנה של חנם ואי איתא דאסורא איכא משום שמגדלת בן לע"ז אמאי שרינן אפי' בשכר שאינו משום איבה ודלא מציא לאשטמוטי נפשה בשום טענה בעולם שהרי נותן לה שכר אבל מתני' דאסר בחנם קא מיירי דלא יהא לה איבה דמציא לאישטמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונות. אולודי בשבת שרי, כלו' אולודי נכרית בשבת שרי כמו בחול משום איבה דהא אינהו חזו דמילדן לנשי דידן בשבת כבחול. לאונוקי בנה של נכרית בשכר שרי משום איבה דהא לא מציא בשום טענה לאישטמוטי מינה, ומשני דאסר משום דאית לה תשובה נצחת דאי פנויה מציא למימר בעינא לאינסובי וכל זמן שהאשה מניקה את הולד היא כחושה שהחלב היא דמיה של אשה שהדם נעכר ונעשה חלב וצריכא אני להבריא את עצמי כדי שאמצא חן בעיני כל רואי, ואם בעולת בעל היא יכולה לומר האשה כל זמן שהיא מניקה היא מסרחת לחלב או לתינוק שיונק אותה ואינו נקי ומלכלך אותה ואת מלבושיה. קאי ברי אאיגרא, כלו' הנחתי בני על הגג ואם לא אורידנו ימות ונוח לי להפסיד [כל] שכר שבעולם כדי להצילו, אי נמי מציא למימר נקיטא לי זימנא מבי דואר, כלו' נתתי זמן לשופט העיר שאהיה לו מזומן ליום זה עם בעלי דיני ואם אעבור יום זה אפסיד כל זכותי שהוא מרובה על כל שכר שתתן לי.
<h2>דף כו:</h2>
המינין כומרין לע"ז בין גוים בין ישראל, מסורות מלשינים המוסרים ממון חביריהם ביד גוים, האפיקורוסים שאין מודים [ב]תחיית המתים, לתאבון כשאין לו בשר [היתר אוכל איסור, אבל אינו מפקיר עצמו ומחליט עצמו לעבירה להיות איסור והיתר לפניו להניח המותר ולאכול איסור ואם עושה כן זהו להכעיס, מין הוא והא תנא ליה (מניין) [מינין]. משומד לתיאבון לא מעלין ולא מורידין להכעיס מורידין ולא מעלין (שהם) [שאם היתה] מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות בה מגררה והאי דקאמ' לא מעלין וכו' לומר אין מניחין אותו לעלות וא"ת הויא ליה (איסור) [איבה], כלו' שמא ינצל משם ומה טענה יכול לומר בשביל כך וכך עשיתי, ומשני אין נקיט עילא משום הכי עבדו לטובתו כי היכי דלא ליחות חיה רעה מן היער המוכן שם, וא"ת במורידין הא הויא לה איבה ואפי' הכי לא חישי' לאיבה, לא קשיא דכשהוא מורידו בבור לא היה מורידו שם אלא א"כ יודע בבירור שלא ימלט מידו ש(לא)ימות או משום חבטא או משום הבלא הילכך אינו חושש משום איבה, אבל מאחר שנפל שם מאיליו ולא מת סימן הוא לו שכיון שאינו מת שוב לא ימות אלא מפני הרעב על כן יש לחוש לו משום איבה, לעבורי חיותא עילוה, כלו' צריך אני להעביר צאני למרעה ודרכי על שפת הבור זה וירא אני שלא יפלו...
<h2>דף כז.</h2>
ומתרפאין מהם רפוי ממון, מפרש בגמ' רפוי ממון רפוי של בהמתו (שאין) [שהוא] ממון ורפוי נפשות דאסיר רפוי גופו ומשום הכי אסור משום שהן חשודין על שפיכות דמים, ולא מיבעיא חולי או מכה שיש סכנה דאסיר להתרפאות מהן אלא אפי' רפוי מחלי או מכה שאין בה סכנה אסיר משום שהן חשודין על שפיכות דמים ויבוא לקלקל את המכה כדי שתכאב לו יותר ויוציא ממון מרובה לרפאותו אי נמי יקלקלה כל כך עד שיסתכן, וכן אין מסתפרין מהן בכל מקום, כלו' אפי' בשבילי רשות הרבים שעוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער שבידו, ורבנן שרו כיון דשכיחי רבים התם מתיירא מהרבים...
רפוי ממון מבהמתו וכו', כלו' רפוי נפשות גופו ואפי' אין סכנה בדבר כי דרב יהודה דאפי' ריבדא דכוסליתא דהיינו מקום הקזה שכואב לו אין מתרפאין מהן לפי שהן חשודין על שפיכות דמים ויתן על המכה דבר שיכאב לו יותר מדאי עד שיסתכן בו, [ע"ב] ולא אתי לאורועי אנפשיה שיחזיקו אותו בני האדם כרשע שופך דם מי שהיה בוטח בו שהוא שואל ממנו עצה.
<h2>דף כז:</h2>
ספק חי ספק מת, כלו' ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן דגוי ודאי קטיל ליה ומוטב שנניח אותו בזה הספק אולי יחיה, ודאי מת אבל אם יודעים אנו בו שלא יחיה מחלי זה ואין כאן ישראל אומן לרפאותו מתרפאין ממנו דגוי מאי קא עביד ליה הא בלאו הכי מיית ושמא ירפאנו הגוי, ומקשי' והא איכא חיי שעה, כלו' שהגוי ימהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה אם לא נפל בידו, [מ"ב ז'] אם אמרנו נבוא העיר וגו' בארבעה אנשים היו מצורעים כתיב והא איכא חיי שעה שמא יהרגום מחנה ארם מיד אלא לחיי שעה לא חיישינן כיון דסופו למות. כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו מכת סכנה אין מתרפאין מהן אבל שאין בה סכנה מתרפאין, ולית ליה להאי לישנא הא דרב יהודה דאמר אפי' ריבדא דכוסליתא לא מסינן מנייהו, [כ"ח ע"א] מכה של חלל בחלל גופו מחללין עליה את השבת הא לא של חלל אין מחללין כגון גב הרגל וגב היד אבל מגוים אין מתרפאין אע"ג דאינה של סכנה כדרב יהודה דאמר אפילו ריבדא דכוסליתא לא מסינן מינייהו, מאי בינייהו בין האי לישנא להאי לישנא דהא בתרוייהו מודו דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת והיא היא ומשני גב היד וגב הרגל שמחללין עליו את השבת כדלקמן ואע"פ שאינה של חלל כלישנא קמא אין מתרפאין מהן אבל ללישנא בתרא מתרפאין מהן, ולהאי פירושא קשיא לרב אלפאסי ז"ל פירוש המשנה ומתפרשת רפוי ממון בהמתו, רפוי נפשות גופו ואע"ג שאין בו סכנה, ואם נפרש גב היד וגב הרגל איכא ביניהו אי מחללין עליה את השבת או לא דללישנא קמא מחללין עליה את השבת וללישנא בתרא אין מחללין, אבל מגוים לא שנא הכי ולא שנא הכי אין מתרפאין מהן, ולהאי פירושא נמי קשיא האי איכא דאמרי אין הלכתא כותיה דהא גב היד והא גב הרגל מחללין עליה את השבת כדקא מייתי הרב ז"ל בסמוך מכה של חלל אינה צריכא אומדנא על פי בקי דמסתמא מסוכנת היא...
[פסחים כ"ה ע"ב] מה רוצח יהרג ואל יעבור, כדמפרש בסמוך אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, כלו' אם המלך אומר לאיש אחד הנני הורג אותך אם לא תבעל נערה מאורסה חייב שיניח עצמו ליהרג ואל יבעלנה, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלו' שאם לא תיהרג עתה תחיה שנים רבות יותר מזה האיש שנצטוית עליו להורגו ואתה רוצה לדרוש וחי בהם ולא שימות בהם ותעשה עבירה זו כדי שתזכה למצוות רבות, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ויחיה יותר ממך ויעשה מצוות רבות גדולות ממך וא"כ מוטב שתניחנו למות בעולם הזה ותמסור עצמך למיתה. האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמי, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה דברים הנזכרים למעלה בלבד, ואיכא דאמרי דאע"ג דאין בו סכנה שרי כיון דלאו דרך הנאתן קא עביד, כלו' אין דרך הנאתן אלא באכילה והוא לא היה אוכל אותם אלא שמוש(כ)[ח] עצמו משומנן, הילכך אע"ג דנאסרין בהנאה בכל ענין כיון דכל לאוין שבתורה אין לוקין עליהם אלא [כ]שעושה דרך הנאתן הכא כיון דאיכא צערא דגופא אע"ג דאין בו סכנה שרי לכתחלה אם היתה רפואה זו הערלה על ידי אכילה כגון שלא היה בו סכנת נפשות הוה אסיר... הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כגון שמריח [ריח] רע מקטורת של ע"ז כשעובר בדרך רשות הרבים הסמוכה לע"ז ואינו מתכוין ליהנות ממנה אלא בעל כרחו הוא נהנה ממנו מותרת ולא אמרינן שיחזור לאחוריו ולא ילך באותה הדרך כל זמן שאותו ריח רע שם, אפשר שיכול לעבור בדרך אחרת ואינו רוצה לעבור אלא בדרך זו כל זה הוא מתכוין ליהנות מאותו ריח כולי עלמא לא פליגי דאסיר אפי' לר' שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר הני מילי דלא מיכוין אבל הכא דקא מיכוין אסיר. כי פליגי אביי ורבא בדאיפשר לילך בדרך אחרת אבל כשהוא הולך בדרך זו אינו מתכוין ליהנות רבא אסר אפי' לר' שמעון דכי שרי ר' שמעון היכא שאינו מתכוין הני מילי היכא דלא איפשר כגון ספסל גדול אבל ספסל קטן דאפשר להגביהו על כתיפיו וקא גריר ליה בקרקע אסיר, ואביי שרי דסבירא לה דבכל ענין שרי ר' שמעון וסבר ליה כותיה. ואיכא דאמרי דרבא [ד]אסר לא אסר אלא אליבא דר' יהודה ולא אליבא דר' שמעון, כי פליגי דלא איפשר, שאין דרך אחרת לעבור אלא שמתכוין ליהנות בעברו שם רבא אסר אפי' לר' שמעון כיון שמתכוין דאליבא דר' שמעון הכל תלוי בכונתו אע"פ דלא איפשר אסיר ואלא דמכוין אע"ג דאיפשר שרי לא מיבעיא אליבא דר' שמעון דליכא תרויהו לאיסור איפשר וקא מיכוין אבל באיפשר ולא קא מיכוין או מיכוין ולא איפשר חדא דינא אית להו ושרי בתרויהו אלא אפי' לר' יהודה דאסר כשאין מתכוין הני מילי דהא איפשר לו שלא לעשות אבל היכא שאי אפשר בלא אותה מלאכה אע"ג דמתכוין שרי דלר' יהודה מתכוין ושאין מתכוין חדא דינא אית להו לאיסור אלא הכל תלוי בדאיפשר דאי אפשר הכל שרי בין מתכוין בין שאינו מתכוין, וא"ת קשיא הלכתא וקשיא דרבא אדרבא ודאביי אדאביי דהא איפכא שמעינן להו גבי בת תיהא בפרק בתרא [ס"ו ע"ב] דאמרינן האי בת תיהא גוי לישראל שפיר דאמי, ישראל לגוי אביי אסר ורבא שרי והלכתא כרבא בתרוייהו בהא דריחא דע"ז דכיון דאיפשר הוא אע"ג דלא מיכוין אסיר ובת תיהא שרי' לכתחלה איפשר וקא מיכוין, ויש לתרץ דרבא דלא דמי הנאה של ריח הקטורת שמשיב את הנפש לריח היין, ועוד דסבר רבא דכדלא אפשר חשבינן ליה כיון דאין לו לזה ישראל מה שיאכל אלא מה שמשתכר בזו האומנות ובכי האי גונא לא גזרו חכמים בשכירות של יין נסך כיון דמלתא דאין לחוש לו ממש הוא, ודאביי אדאביי לא קשיא דהתם אפשר והכא לא אפשר...
<h2>דף כט.</h2>
רואה במראה כמו [שמות ל"ח] במראות הצובאות, זכוכית שכל מה שעושה האדם כנגדו נראה מתוכו, מיד"ל בלע"ז וקס"ד השתא דמשום הכי מצריכו מראה שאם ירצה להרגו יכיר במראה כשיתקן ידו להרגו וירים קולו ומשום הכי מקשי' ליה אי ברשות הרבים למה לי מראה אי [ברשות היחיד כי רואה במראה מאי הוי] מה מועיל לו מראה הלא אין שם מושיע ועוזר ומה הועיל צעקתו, ומשני להכי מועיל לו המראה אפי' ברשות היחיד שכיון שרואה הגוי שזה הישראל המסתפר ממנו קפיד בתגלחת אם מספר אותו היטב אם לאו סובר שאדם חשוב ונכבד הוא שיש לו גואלים ואם יהרגנו יבוקש דמו מידו, כיון שהגיע לבלוריתו שהוא מגדל לשם ע"ז חייב לשמוט את ידו מקודם לכן שלש אצבעות לכל רוח כדמפרש ואזיל כדי שלא יסייע עוברי עבירה...
<h2>דף כט:</h2>
אלו דברים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ שהיה מתחלה יין, ובגמ' מקשי' פשיטא דמשום דאחמיץ פקע איסור יין נסך מיניה, כלו' כיון דתנא שהיין שלהם אסור בהנאה פשיטא שהחומץ שלהן שהיה מיין דאסור בהנאה, ומשני חומץ של יין שלנו אתא לאשמועי' דלא מנסכי ליה, כלומר חומץ של ישראל שנגע בו הגוי אינו נאסר בנגיעתו דהא לא מנסכי ליה ואי נמי הפקידוהו אצל הגוי סגי בחותם אחד דאע"ג דליין צריך שני חותמות הני מילי יין דחשיב חיישי' שמא טרח וזייף אותו והחליפו בגרוע ממנו ולפי שלא יכיר חזר והחתימו הילכך לא סגי בחותם אחד, אבל בחומץ שאינו חביב עליו כל כך סגי בחותם אחד דלא טרח ומזייף, וכי אמרי' דלא מנסכי לחומץ שלנו ואינו נאסר במגע גוי דוקא בחלא סופוקא כלו' שאינו יכול להתחמץ יותר וחרס ארדיני מפרש בגמ' כלים הנעשים מעפר קרקע בתולה ומכניס בו יין מכרם שניטעה בקרקע שלא נעבד מעולם שיש לו (חפירות) [חריפות] גדולה ונבלע בתוך החרס כולו מפני שהעפר מקרקע בתולה שואב ושואף אותו כולו ושוברים אותם הכלים ומי שרוצה לצאת אל המדבר מוליך מאותן חרסים ובכוס מלא מים מטיל לתוכו חרס קטנה כזית או כאגוז ופולט יין שנבלע בהם לתוך המים וטועם בהם טעם יין מזוג הילכך אותו חרס הרדייני נאסר בהנאה דגוף היין עצמו הוא בתוכו ולא סגי במיישינן יותר משנים עשר חדש כדעבדי' בנאדות הגוים וקנקניהם. ועורות לבובין, שקורעין הבהמה כשהיא בחיים כנגד הלב ומוציא הלב עם דמה ודרכה לעשות כן לע"ז ומיתסרי משום זבחי מתים בין שתקרע עגול או משוך אסרי האי אטו האי, ורשב"ג מפליג דלא גזרי' משוך אטו עגול כיון שאין כן נסרך לעבוד ע"ז ובשר שנכנס לע"ז מותר אע"פ ששחטו גוי לא מיתסר דלא אמרי' סתם מחשבת גוי לע"ז [ו]כשנשחט בהמה לשם ע"ז זבחה ניתסר בהנאה אלא דידיעי' בודאי דמקריב ליה הילכך לא מיתסרא בהנאה בהליכה כדין כל נבילה אבל היוצא מבית ע"ז אסיר בהנאה דעשאו תקרובת והנכנס שם דאמרי' לא נכנס ממש אלא שאנו רואין אותו מזומן ליכנס שם לכך לא מיקרי עדיין תקרובת אלא עד שיכנס שם ויוציאוהו משם דבודאי הקריבוהו לע"ז. ההולכין לתרפות, לטעות ע"ז (קודם) [קורא] תרפות על שם תרפים, ואסור לשאת ולתת דאזלי ומודו, ועוד דזבני מידי דמצריך לתקרובת ע"ז ואיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל עם הבאים משם מותר לשאת ולתת דכיון דנפקי מתמן תו לא הדרי תמן, ומוקים לה בבריתא כגון שאינן קשורין זה בזה אלא שנתפזרה כל אחת אותה חבורה זה למזרח וזה למערב דגלי דעתייהו שאין דעתם לשוב שם עוד אבל אם היו עדין קשורין אסור דשמא דעתן לשוב שם או לילך לע"ז אחרת. נודות הגוים וקנקניהם וכו' נודות הן של עור, וקנקניהם הם של חרס כנוס בהם, כלו' הכניס בהם יינו לקיום שבאלו הכלים היין משתמר בהם זמן מרובה לפי' אין להם שום היתר אלא בעירוי שלשה ימים זה אחר זה או שיישן אותו בלא יין שנים עשר חדש, שאם לא היו הכלים של חרס כלים שמכניסין לקיום אע"פ שהם של חרס אם לא נשתמש בהם פעם ראשונה ושנייה ביין של אסור אלא במים או בשכר סגי להו בהדחת מים כולן אסורין ואיסורן איסור הנאה שהיין שבלע מן האיסור פולטין עכשיו ביינו של ישראל ואמ' לקמן דיין איסור המעורב ביין של היתר דאסור ואיסורן איסור הנאה, וחכמים דאמרי אין איסורן איסור הנאה איפשר דסבירא להו כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ולפי שהוא דבר מועט מה שפולט ואין היין של היתר מתוספת על כן שרו רבנן למכור כולו לגוים וליהנות מדמיו. החרצנים והזגין הן פסולת של ענבים, וגרעינין שבתוכן אסורין אפי' לאחר שנים עשר חדש, דהינו יבשין, וחכמים אומרים לחים כל שנים עשר חדש אסורין אף בהנאה מחמת אותו טעם יין הנשאר בתוכו, יבשין מותרין אפי' באכילה, מפרש בבריתא כמה הן יבישין לאחר שנים עשר... מורייס וגבינת בית אונייקי וכו', מורייס שומן של דגים ודרכן לערב בו יין, ואזל ר' מאיר לטעמיה ורבנן לטעמיהו דכיון דמעורב לא חשיב איסור דידיה למיסריה בהנאה, וגבינת בית אונייקי, שם הכפר אבל שאר גבינים מותרין בהנאה, ובגמ' מפרש טעמיה דר' מאיר מפני שרוב עגלים באותו מקום נשחטין לע"ז ומעמידין אותן בקבה שלהם דזהו החלב הקרשו בקבה ואע"ג דפירשא בעלמא הוא וכדאמרי' גבי קבת עולה אבל גבי ע"ז חייל איסור דיליה דחמיר אפי' אפירשא ואע"ג דבאותו מקום של אנייקי הוו עגלים הנשחטין בה לע"ז מיעוט לגבי שאר עגלים ורוב בהמות שאינן נשחטין לע"ז והיה לתלות לקולא שהקיבה של אותן שאינן של איסור הנאה מעמידין בהן אפי' הכי אזלי' לחומרא ואסרי' להו דר' מאיר לטעמיה דחיישי' למיעוט, ורבנן דשרו לטעמיהו דסברי לא חיישי' למיעוט הילכך דינן כשאר גבינין דעלמא דאסורין באכילה ומותרין בהנאה. אמ' רב יהודה שאל ר' ישמעאל וכו' מפני מה אסרו גבינת הגוים וכו', לרבנן קא בעי בין בגבינת בית אנייקי בין בשאר גבינין דעלמא דכולהו שרו בהנאה ואסורין באכילה, ולר' מאיר קא בעי בשאר גבינין דעלמא דעד כאן לא אסר ר' מאיר בגבינת בית אנייקי אלא לפי שרוב עגליהן נשחטין לע"ז אבל בשאר גבינין דעלמא שרי בהנאה אע"פ דאסירי באכילה ומשום הכי בעי מה איסורא יש בגבינה לאסרה באכילה א"ת מפני שמערבין חלב טמא אם כן הא תינח החלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אבל גבינה מאי טעמא אסרוה הא קימ' לן דחלב טהור עומד חלב טמא אינו עומד, ש"מ שאין בגבינה זו כלל מן החלב הטמא אפי' נתערב בו בידים אינו מתערב שם אמ' לו מפני שמעמידין בקיבת נבלה, כלו' מאותו חלב הקרוש הנמצא בקיבת הטלאים שנתנבלו באותו מעמידין בו. והוא דבר אסור משום נבילה הילכך אסורה באכילה והלא קיבת עולה אסורה והלא איסור העולה חמורה מאיסור נבילה שהעולה אסורה ומועלין בה מי שנהנה ממנה כדין כל קדשים ואיסור נבילה לא הויא לענין הנאה ואפי' הכי אמרו בעולה שכהן שדעתו יפה שורפה חיה, כלומר גומעה ולהכי נקט חיה שאינו ראוייה לבישול שאם תבשל תשוב למים גמורים ש"מ שפירשא בעלמא היא וכ"ש בנבילה, וא"כ הדרי' קושיא לדוכתיה ואע"ג דקתני ולא הודו לו התם הוא דלכתחלה לא עבדי אבל בדיעבד מודה דלא מועלין וכ"ש בנבילה דשרי' לכתחלה, ומשיב לן מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ואיסור חייל אפי' אפירשא משום דניחא ליה בניפוחה שתיראה יפה ושמינה כשיש לה כרס מלאה, אמ' ליה אם כן למה לא אסרוה בהנאה דכל איסור של גבי' בהנאה נמי אסיר דהא קתני במתני' בגבינת בית אנייקי דאסורה בהנאה לדעתיה דר' מאיר דחייש לע"ז דהא אפי' דרבנן דפליגי עליה התם משום דלא חיישי' למיעוט הוא דלא חיישי' הא אי ידעינן ודאי אפי' בהנאה מתסרא. השיאו לדבר אחר כלו' לא רצה לגלות לו טעם ברור מפני מה נאסרה גבינה של גוים ושאל לו פסוק אחר שיבין שאינו רשאי לשאול הטעם, והוא ישקני מנשיקות פיהו ודרך הנושק את חבירו שדובק שפתותיו זו בזו, אמר לו חשוק שפתותיך זו בזו ואל תשאל טעם לגזירה זו שגזרו חכמים היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין לשון זכר בקמץ תחת הכף או כי טובים דודיך לשון נקבה דהיינו נקודה בשבא הכף כלו' אם הוא לשון זכר והכי קאמר אמרה כנסת ישראל להב"ה ישקני מנשיקות כלו' כמה הייתי רוצה שתוסיף עלי מצות רבות כי טובים הם ומתוקים מדבש ומיין או כי טובים דודיך מיין כלו' שאומרת כנסת ישראל להב"ה ישקני הב"ה מנשיקות פיהו כלו' ישביענ(נ)י משכר המצות כי הוא רואה שאנכי עושה גדר וסייג למצותיו, ויאמר לי זו השכר יהיה לך על כי טובים דודיך דהיינו סייגין וגדרים שעשיתי למצות מיין. והשיב לו שהכל דברי כנסת ישראל שסוף הפסוק השני מוכיח על כולם שכל אלו הכפין של דודיך שמניך ושמך כולם הם בקמץ גדול דכל כף לזכר מדכתיב בסוף על כן עלמות אהבוך וזו הכף של אהבוך ודאי כף הנוכח של זכר וכן כולם, והביא לו זה הפסוק שכנסת ישראל מחבבת את המצות ומרבה היא ומוספת על עצמה מצוות רבות להיות סייגין וכן נמי לגזירת גבינה יש טעם שהיא כסייג לאחת מן המצות, (אף) [אך] לא רצה לגלות לו לאי [זו] מכל המצות היא סייג וגדר, ומפרש בגמ' לפי שהיתה גזירה חדשה ושמא לא יתיישב הטעם בלב אחד מן התלמידים ויפקפק בסתר עליה ולא ירצה לקבלה לפי' לא רצו חכמים לגלותה עד שיקבלוה כולם וינהגו בה מנהג שאע"פ שישמעו אחר כן הטעם אע"פ שהוא דבר רחוק הרבה מן העבירה ולא היה להם לחכמים לחוש על זה אפי' הכי כיון דנהוג נהוג ועל כן לא רצה לגלות לו הטעם ומפורש הטעם בגמ' לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב, כלו' אע"ג דאמרי' דחלב טמא אינו עומד, אפי' הכי אסורה ש(מא)אי אפשר שלא יהא בנקבי הגבינה מאותו חלב טמא שערב בתוכו מתחלה.
יין מנא לן, כלו' שמנוסך לע"ז מנא לן דאסיר בהנאה דנגזר אפי' סתם יינן משום ספיקא זו מה להלן אסור אפי' בהנאה כדמפריש ואזיל דכפרה כתיב בה כקדשים שיש בה מעילה מי שנהנה מהן דכתיב [דברים כ"א] כפר לעמך ישראל אשר פדית יי' וגו'... והחומץ של גוים שהיה מתחלה יין מקשינן בגמ' פשיטא משום דאחמיץ פקע איסור יין מיניה למה הוצרך להזכירו כלל שהרי אי אפשר להיות חומץ שלא היה מתחלה יין, ומשני רב אשי אין ודאי לחומץ של גוים לא איצטריך להו להזכיר אלא הא אתא לאשמועינן דלאו אורחיה בכך לנסך חומץ אלא יין וכיון דקיים לן דלא מנסכי חומץ נוכל ללמוד שאם היה חומץ שלנו בכלי אחד חתום חותם אחד תחת רשותו של נכרי לא מיתסר אע"ג דיין שלנו ברשות גוי צריך שני חותמות דהיינו חותם בתוך חותם אבל [חומץ] שלנו סגי בחותם אחד דשמא תאמר משום חבוב ניסוך טרח ומנסך הא קא חזי' במתני' דלא מנסכי חומץ, ואי משום חלופי טוב ברע ממנו כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכן תני בברייתא יין מבושל של גוים דמתסר בהנאה, וקא מקשי' בגמ' פשיטא משום דבשליה פקע איסור חמרא מיניה, ומתרץ נמי הא קמ"ל דלאו אורחיהו לנסך יין מבושל וכיון שאם היה מבושל שלנו מופקד בין הגוים בחותם אחד סגי כמו שפירשנו בחומץ שלנו בין הגוים.
<h2>דף ל.</h2>
יין מבושל של גוים כלו' שהיה מתחלתו יין ביד גוי ובשלו אסור בהנאה, אלונסנית פויישון היא עשויה ביין אבל אלונתית כבריתא כלו' שלא היה תחלה יין ביד גוי אלא לקחה עשויה מיד ישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסכי ליה כיון שהוא מעורב עם סממנין, והני מילי בהנאה אבל באכילה אסור משום דאיכא למיחש שמא ערב בו יין אבל לגבי הנאה לא גזרינן. עושין אינמילין בשבת שמערב הדבש והפלפלין ביין דהא לאו מידי קא עביד שהרי בני אכילה נינהו בפני עצמן ולא מחזי כמתקן מידי, וגיבול נמי לא מחזי דהא רכה היא כדתנן [שבת קנ"ו] ושוין שבוחשין את השתית ומוקמי' לה ברכה אבל העשה אסור דמחזי כמגבל, ואין עושין אלונתית לפי שאינה עשויה אלא לרפואה דאפרסמון לאו בר אכילה הוא כלל ואלונתית שותין אותה כשיוצאין מבית המרחץ כדי לקרר בה את הגוף.
יין מזוג כלו' מזוג במים אפי' יותר משני חלקי מים ואחד יין, יש בו משום גילוי כלו' יש לחוש שמא שתה בו נחש או שאר שרצים והשליכו בתוכו ארס שלהם כלו' רוק שלהם וארס של נחש ממית ומשאר שרצים מלקה הגוף וכ"ש אם היה יין חי שהיה לחוש בו משום גלוי דיותר חביב להו, ויש בו משום יין נסך דעבדי דמנסכי לע"ז כשהוא מזוג אבל יין מבושל אין דרך נחש לשתותו ואין דרך לנסכו לע"ז. וקסטא דמיא שם (מורה) [מידה] הוא וכשהיא מגולה אע"פ שעומדת למראשותיו של אדם הישן יש לחוש בה לארס נחש ולא אמרינן אימת ישן עליהן וכי היכי דבלילה שדרך לעשות שינת קבע שאינו ירא מן הישן הכי נמי ביום שאין דרך האדם לישן אלא כשינת הסוס אפי' הכי אימת ישנים עליהם לא אמרינן וצריך עיון [אי] לענין יין נסך נמי סברי דלא אמרינן אימת ישנים עליהם ומיתסר אם יעמוד גוי עם ישראל ישן בבית כדאמרינן לגבי ארס נחש או דילמא סכנתא שניא. לא מבי ארמאה משום דלא קפדי אגלויא, ולא מבי ארמלתא אפי' אלמנת ישראל שאין להם אימת בעלה ואינה זריזה לכסות את פי הכלי והאי דנקט ארמלתא ריבותא נקט לא מבעיא פנויה בתולה דלא קפדה אגלויה שהרי לא הורגלה לכסות שלא היה לה ממי שתלמוד אלא אפי' ארמלתא שהורגלה לכסות מעיקרא מפני אימת בעלה מהו דתימא נימא סידרא דגברא נקטה ואתיא קמ"ל דלא סמכינן עלה... יין תוסס כלו' יין חדש מגתו שהוא מתוק שאין לו עדין שלשה ימים כדמפרש ואזיל ולא רגילי נחשים למשתי מיניה חמרא דאקרים החמיץ קצת ולא החמיץ לגמרי אבל מכאן ואילך שרי שכבר נתקלקל טובא ונעשה חלא סופתקא...
<h2>דף ל:</h2>
מי נוטפין אין בהם משום גילוי, כלו' כלי שיש תחת החבית של יין או של מים המנוקבת קצת ומטפטף היין לתוכו אין בו משום ארס נחש דמתיירא הנחש לשתות ממנו כדמפרש ואזיל דעביד טיף טיף כלו' שמטפטף תדיר והטיפות יורדות זו אחר זו תכופות והנחש שומע ובורח. פי תאנה כלומר כשתולשין אותה מן האילן נשאר קצת מן העוקץ באילן ויש לה נקב קצר בפיה ואם עומדת בכלי חיישינן שמא נחשים ושרצים שתו בתוכה מן הדבש שבה. של נחש בחור שוקע לפי שחזק הוא וכבד שוקע בתוך המשקה לקרקעית הכלי בנוני מפעפע אינו כבד כל כך ואינו קל כל כך ועומד באמצע היין, ושל נחש זקן צף על היין לגמרי מתוך [למעלה], ומקשי' למאי נאמרו אלו השעורין שזו למעלה מזו וזה למעלה מזה אפי' היו כולן צפין למעלה הוה מיתסר למישתי מיניהו דאהנו שיעוריהו שאם היו כולן צפין למעלה אם נטל מלמעלה שליש יין שבכלי היה משתרי אותו מעט שנשאר בכלי ואם הוו כולהו מפעפעין היה ניטל שם שני שלישי היין הוה משתרי אותו מעט בכלי אבל כיון דאיכא חד מיניהו שהוא שוקע אפי' ניטל התשעה חלקים נאסר העשירי משום דאיכא למיחש שמא של בחור הוא והוא שוקע לקרקעית כלי... אבטיח שרוצה להתבקע והיא מרק מעורב עם זרע הילכך אסור לאכול ממנה לפי [ש]שמא הוא צף והראשון שיאכל ממנה ימות אי נמי אכל אחד ולא מת שמא של בנוני הוא שהוא מפעפע שעומד באמצע משום הכי (ניטלה) [ניצל] הראשון אבל השני ימות ואם אכל (וניטל) [וניצל] גם הוא השלישי ימות שמא של בחור היה שהוא שוקע... לא ישפכם לרשות הרבים שמא יעבור עליהם ויעמוד הארס בין קשר אצבעותיו וכיון שנכנס שם ומתחיל לנקוב בבשר שוב אין לו רפואה ולא ירבץ בהם את הבית כדי שלא יעלה אבק כשרוצה לכבדה, ולא יגבל בהם את הטיט שמא יכנס ברגלי הדורס אותו, ולא ישקה אותו לבהמתו, מפרש בגמ' בכל בהמות ועופות שבעולם שמא ימותו מיד חוץ משונרא שזה הוא חתול (שאם הוא שלו יכול להשקותו מאותן חמין) [שיכול להשקותו מאותן מים] שאע"פ שהארס בתוכו לא ימות לפי שדרך החתול לאכול זנב הנחש עצמו ואע"פ שמכחיש אותו כיון שאין (דרכו) דעתו למכור אותו אין לחוש על זה, אבל לבהמת חברו אפי' שונרא אסיר להשקותו מהם לפי שמכחישו ושמא יצטרך בעליו למכרו בשוק ולא יכול ונמצא מת ברעב, ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ולא דוקא הני אבל כל מידי דאית בהו סירכא שיוכל לסרך שם ולהתעכב אפי' רגע אחד שמיד ימות. [חולין י' ע"א] כדי שיצא מתחת אוזן כלי כלו' שהיה יכול ליסתר שם (וישנה) [וישתה] ויהיה לו שהות שחוזר לחורו כלו' לאחד מכותלי הכלי הקרוב אליו יותר דאמרי' הכי הוה מעשה אבל בפחות מזה השיעור לא מיתסר (אתא) דאי שתי מיניה לא הוה משכח ליה לנחש תחת אוזן הכלי שנסתר שם מעיקרא... [ביצה ז' ע"ב] תומא שחיקא, השום שנשחק ונכתש במכתשת שיש בו לחות מרובה והנחש אוהב אותו הלחות הרבה. [תרומות פ"ח מ"ה] כדי שתאבד בהם המרה מפורשין בהלכות הרב אלפאסי ז"ל בתרי פרושי והראשון נראה שהרי אמרה תורה לטבול בארבעים במקוה אע"פ שהוא מגולה או לשתות ממעין ש"מ דכיון דאיכא כל כך מים מרובים בטל הארס בהן. [שם מ"ו] אפי' הן בכד כלו' בחבית גדולה ושמא תאמר בטל הארס בתוך המים מרובין שבתוכו קמ"ל דלא בטל [בפחות] מארבעין סאין. [שם מ"ז] משמרת של יין כלו' אם כלי שעל פיו יש מסננת דקה מן הדקה ועומד תחת החבית המטפטפת והיין צף על המסננת ההיא אע"פ שיסיר המסננת בנחת כדי שלא יתבלבל היין עם הארס אפי' הכי מתחתון אסור לשתות ממנו לפי שעובר הארס בנקב המסננת וכ"ש אם ערבה או נטל מסננת [שלא] בנחת דאסיר שמתבלבל הכל, ור' נחמיה מתיר מפני שהוא צף ועומד במקומו ונשאר באותו בגד שהוא מסננת, אבל בחבית שנתגלתה אם רוצה לשפכה על גבי מסננת אפי' ר' נחמיה מודה שלא יועיל כלום דכיון שנתבלבל הכל יחד נמחה הארס עם המים או עם היין ועובר הכל יחד בנקבי הבגד.
<h2>דף לא.</h2>
בחצרו של גוי שיש בו כמה בתים ובאחת מהן הניח יינו וסגר הדלת והמפתח ביד ישראל אבל החביות פתוחות או שאינם סתומות בסתימת טיט אלא באבן או בעץ שאין טורח בהעברתו משם אי נמי שהחביות סתומות בטיט שיש טורח בזיוף חתימתם והמפתח ביד הנכרי חכמים אוסרין וסבירא להו דחותם בתוך חותם צריך ליין דכיון דחשיב כוליה האי כדי שיוכל לנסכו לע"ז טרח ומזייף בחותם אחד אבל בתרי לא טרח ומזייף, ור' אליעזר לא חייש לזיוף אפי' בחותם אחד דכיון שיש לו טורח בניסוך זה לא טרח [להלן ס"ט ע"ב] וכי מאחר דסבירא לן כרשב"ג דלא חיישי' לסיתומא, כלו' לנקיבת חור מקדח שהוא טורח פתיחתו וסתימתו ולא חיישינן להא משום דמינכר דכשיסיר בעל הבית הסתימה מעל פי החבית יכול להכיר אם אותה פתילה של טיט שהוא סתימת נקב המקדח שהקדיח אם היה שוה לסתימת החבית לגמרי או היא יותר קצרה או ארוכה ולפתיחת חבית כולה נמי לא חיישינן דהא סבירא לן כר' אליעזר דלא חיישינן לזיופא שהרי יהיה לו טורח גדול לגבול טיט הרבה ולסתמא כבתחלה, א"כ האידנא מאי טעמא לא מותבי' חמרא בי גוים כלו' בחביות סתומות בחותם אחד, ומשני משום שיכי והוא נקב קטן הרבה שמניחין במגופת החבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדיח שם במקדח מעט להרחיב הנקב ויכניס שם מניקת דקה וימשוך ברוחו היין וישתה וינסכנו והרחבת הנקב לא מיקרי טירחא כיון שאין צריך לסתמו בטיט כדי שלא יודע סתימתו שהרי יניחנו כמה שהוא לצאת בו הריח כדי שלא תבקע החבית... אגנא אפומא דחביתא, כלו' כפה מזרק על פי החבית הטוחה בטיט ומדבק באותו טיט בעודו לח כל המזרק לדפני החבית. דיקולא כפה סל על פי החבית והחבית מגופה דהיינו שתי (סתומות) [חותמות] מגופת החבית בחבית ונתייבשה (ב)[ו]סל הכפוי עליה, ומהדק כלו' נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית הוי חותם בתוך חותם דלא טרח נמי לזיופיה כולי האי ולא מהדק נוח הוא ליטלו משם שלא הושם על המגופה אלא לאחר שנתייבשה ובטורח מועט יכול להוציא משם חשבינן ליה כמאן דליתיה... נוד של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דוסיקיא של עור אם פיו של נוד שלמטה בתוך הדוסיקיא הוי חותם בתוך חותם דטורח גדול יש להפוך ולהתיר הקשר [של] הדוסיקיא וקשר הנוד ולחזור כמו כן ולקשרם דכולי האי לא טרח (אבפי) [אבל פי] הנוד למעלה אינו צריך להוציא הנוד מן הדוסיקיא ויכול להוציא ממנו יין כרצונו אם יתיר קשר הדוסיקיא שהנוד בתוכו, ואי כייף פומיה של נוד לגאו כעין שקושרין נודות שלנו כדי שיהיה הקשר יותר נכנס באותו עובי הנוד ולא יתקלקל הנוד מפני החבל ומפני שלא ישימנו בחבל מן הנוד וקשרו וחתם הדוסיקיא נמי הוי חותם בתוך חותם שהרי אע"פ שיתיר הדוסיקיא לא יוכל להוציא היין מן הנוד אלא בטורח גדול שיתירנו ויפשטנו ואחר כך יכפה הנוד לתוך פיו כדי שלא יהיה ניכר זיופו הילך כוליה האי לא טרח...
<h2>דף לא:</h2>
מפני מה אסרו שכר של גוים שהרי אין דרכן לנסך לע"ז שכר מפני מה אסרוהו בשתייה משום חתנות שלא יהא רגיל לעשות משתאות אצל הגוי ויתן עיניו בבתו המוזגת להם. משום גלויא, כלו' שאינן קפדים לכסות הגיגית שמכניסין שם המים קודם שיטילו לתוכן השעורין או החטין או הפירות הנודעים לעשות מהן שכר... באתרא דמצלו מיא, במקום שרגילין לשהות המים בכלי עד שיהיו צלולין ומים יש בהם משום גילוי אבל במקום דלא מצלי מיא אלא בבת אחת משליכין בתוכו המים והשעורין לא היו נאסרין משום גילוי אלא משום גזירה אתרא דמצלו בה מיא וישן נמי אע"ג דאמרינן אין מניח הארס אותו לישן ואיגלי מילתא למפרע שלא שתו בו נחשים ושקצים איפ' הכי אסרינן דגזרינן ישן אטו חדש. מפקי ליה אבבא דחנוותא דהוה סבירא ליה לרב פפא שהטעם משום חתנות וכיון דאיכא הכירא שאינו רוצה לשתות אותו בבית שרי ומר אייתי ליה לביתיה שהיה עושה הרחקה יתירה.
של נחש ממית שיחלה לעולם מיד וממהר מיתתו ביום או יומים אבל של שאר שרצים מלקה הגוף ומנפח כריסו ולסוף מת באותו מיתה ואיפשר שיוכל להתרפא מאותו חלי. [ירושלמי תרומות פ"ח ה"ה] ליתן פריטי גו פומא, יש לפרש מפני הצורה שבהם, ופיתא תותי שיחא, כלו' שלא ישים הלחם תחת אצילי ידיו מקום שמזיע אדם שם תמיד מפני שנמאס האוכל שנגע בו הזיעה, ועוד שהזיעה מי שאוכל אותה כסם המות היא לגוף לדעת הרופאים, תבשילא תותי ערסא, תחת מטה ואמרינן (בחולין) [בפסחים] [קי"ב ע"א] אוכלין שתחת המטה רוח רעה שורה בהן... ממציע סכינא גו תרונגא או גו פוגלא, כלו' נועץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון ויש בו משום ביזיון אוכלין.
<h2>דף לב.</h2>
דורדיא שמרים של יין ומשום הכי החמיץ, ומאוצר שרי, כלו' אם הביאו מן האוצר מכלי העשוי לקיום שרי שאם ערב בתוכו שמרים של יין מסרא הוה סרי כלו' הוה מסריח. חרס של ארדינוס קיסר, מפורש בפירוש המשנה, וזה הרדינוס קיסר כשהיה יוצא בגייסות מוליכין אותן חריסין עמהם ומפורש בגמרא דראשון שלנו, יין החשוב שלנו אינו אלא כשלישי שלהם דכשהיו אותן חרסין שרויין במים שלשה פעמים המים השלישי משובחין הן כגון שלנו. שהקרע שלו כנגד הלב שכן עבודתן לע"ז להוציא דרך אותו [קרע] הלב מחיים, וקדור כמין ארובה אפי' מרובע או משוך שאינו עגול הקרע אסור, קדור לשון נקב בלשון המשנה כדאמרי' בערובין [נ"ח ע"א] מקדרים בהרים, יש עליו קורט דם גללא גלד בלע' קרושטא אסור דבידוע דמחיים נקרע ונעשה לו אותו גלד בימים שחיה אחר יציאת לבו [ע"ב] ואין להם קורט דם יש לחוש אחר הפשטו אירע בו כך ולא נעשה לשם ע"ז, ומוקמי' לה בחזקת היתר כדין רוב בהמות כל העולם שעומדין בחזקת היתר, והני מילי דמקילינן היכא שאין עליו קורט דם דוקא שלא נמלח העור משנשחט, אבל מלחו אפי' אין עליו קורט דם אסור דאימר מלח העבירתו דאורחיה דמלח שיעביר דם מעל הבשר, הלכה כרשב"ג דדוקא עגול ולא (בעינן) [בענין] אחר.
<h2>דף לב:</h2>
גוי ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה, ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דדילמא הדר ביה ולא אזיל ומודה בחזירה אסיר דאימר ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא גביה וע"ז תופסת את דמיה דכתיב [דברים ז'] והיית חרם כמוהו כל שאתה (מחיים אחריו) [מהיה ממנו] הרי הוא כמוהו. [ל"ג ע"א] גוי אמרינן גלימא זבין חמרא זבין, כלו' תלינן לקולא, ופריך אי הכי בישראל מתלו לקולא, ומשני בישראל רגלים יש לדבר דבודאי ע"ז זבין דאם איתה דגלימא זבין הכא לדידן הוה מזבין אלא רצה למכור הע"ז בסתר...
<h2>דף לג.</h2>
אנס זיקי שהם כלים שמכניסין לקיום, הלכה למעשה ממלאין מים שלשה ימים ומערן, כלו' ומערן מעת לעת כדמפרש ואזיל דבכלי שמכניסו לקיום בין של עץ בין של חרס בין של עור אפי' לפי שעה יכניס לתוכו יין אסור אע"פ שנשתמש שם בהן היתירא תחלה כמה וכמה פעמים צריך עירוי שלשה ימים ובכלים שאין מכניסין לקיום אמרינן לקמן דבכלים של עץ ושל עור אפי' פעם ראשונה ושניה (יין) [אי] ישתמש בהן [יין] איסור בשיכשוך בעלמא סגי ליה אבל בכלי חרס אי ישתמשו שם פעם ראשונה ושניה יין אסור צריך עירוי שלשה ימים ואם לאו כלו' שאם פעמים הראשונים נשתמש בהן יין של היתר או מים של היתר אע"פ שנשתמש אחר כך יין איסור בשכשוך בעלמא סגי, ומה שנהגנו עכשיו לשכשך הכלי שלשה פעמים סייג וגדר היה כדי שלא יפשע בשכשוך דשמא לא שכשכו כולו בפעם ראשונה יתקן בשנייה ואם לא יצא ידי חובתו בשתיהן יתקן בשלישית וכל המחמיר תבא עליו ברכה וכל המיקל תבוא עליו קללה. סבור מינה הני מילי דידן, כלומר שהיו מתחלה שלנו הוא דסגי בעירוי שלשה ימים אבל דידהו לא, אבל אם היה כלי שלהם שנשתמשו בו מתחלה ועד עכשיו יין איסור לא סגי בעירוי שלשה ימים אלא במיישינן שנים עשר חדש כדקתני במתני'. הני מילי נודות שהן של עור סגי ג' ימים אבל קנקנים שהם של חרס לא סגי בעירוי שלשה לפי שהוא בולע טפי אלא מיישינן שנים עשר חדש. חדשים ואינן נמי מזופפין נותן לתוכן יין, והא מילתא פשיטא הוא אבל משום סיפא נקיט לה, ואם הם ישנים כלו' שנשתמש בהן יין או מים של איסור, נותן לתוכו ציר או מורייס כלו' מיד אע"פ שלא מלאן מים לפי שהציר והמורייס שורפין את היין הנבלע בתוכו לגמרי והציר והמורייס עצמן מותרין באכילה שהרי לא פלט הכלי מיין איסור שנבלע בו כלל אלא שנשרף לגמרי לכתחלה, כלו' דלא תימא הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא מכשרינן בציר או מורייס דגזרינן דילמא יתן לתוכו יין ויכשירו היין אפי' בשתייה קמ"ל דלא גזרינן.
<h2>דף לג:</h2>
החזירן לכבשן האש עד שנתלבנו מהו, כלו' מי חיישינן דילמא חס עלייהו כי היכי דלא ליפקעי כדחזי' לענין חמץ בפסח דאמרינן [פסחים ל' ע"ב] קדירות בפסח ישברו, ומקשי ולימלינהו גומרי ולישתרו, ומשני דילמא חייס עלייהו דדילמא פקעי ולא מלבין להו שפיר, אמר ליה ציר שורף, כלו' אין אנו צריכין לחוש לכך שאם אפי' לא יתלבנו כל כך בתחלת ברייתן מישתרו בכך שהרי הציר אינו שורף הכל לגמרי ואפי' הכי מיתכשר בכך, אור לא כ"ש אע"ג דחייס עלייהו שימלאם גחלים שלא יתלבנו מבחוץ היה מספיק בדיעבד הילכך לכתחלה מותר להורות להחזירן לתוך כבשן האש. קנקנים של גוים קנקנים של חרס מזופפין כיון שנתחממו מבחוץ כל כך עד שנשרה זיפתן מהן מותרין, לא תימא עד דנתרה שיתחמם כל כך עד שיזוב לגמרי הזפת אלא אפי' ארפויי ארפייא נמי כלו' אם נתרכך הזפת מתוכו מחמת חימום האש שמלהט סביבות (כי) [די] לנו בזה להכשירן. קינסא כלו' הכניס קיסמין דולקין לתוך קנקן המזופפת בזפת והעמידן בתוכו עד שניתך הזפת שבתוכו מהו שרי או אסור והלכתא כמאן דאסר דלא דמי להחזירן לכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן מבפנים, כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור בתוכן מיד זפתן נושרת ולא נשרף מה שנבלע בתוך החרס והדר פליט איסורא. מהו לתת לתוכן שכר, כלומר מי אמרינן שיבטל השכר טעם היין כמו שעושה הציר ולישתרי נמי השכר כמו הציר, אזל רמא בהו חמרא, כלומר טעה בדבר ונאסר יינו ואפי' הכי לא חש לה להא מילתא כלו' למיגזר שכרא אטו חמרא ולא נכשיר בו את הכלים קמ"ל דעבדי דבודאי שכרא מבטל חמרא ושורף לטעמו. אותן קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין, כלו' בלא שום הכשר בעולם ואע"ג דכלי חרס הן והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם הני מילי כשנשתמש בהם אסור חם אבל יין נסך שהוא צונן משתרי במיישינן שנים עשר חדש, ואם רצה להשתמש בהם קודם לכן ממלאן (מיד) [מים] מעת לעת ומערן וכן משפטו שלש ימים. דבי פרזק רופילא, שני למלך, אנס הנהו קובי, שרחבים פיהם כמו שוליהם ויותר כשאדם מטה אותם על צדן אינו נשאר בהן כלום וקורין אותו בלע' שמלש, וכל כלי שהוא עשוי כזה אין אדם מכניס יין לקיום בתוכו מפני שני דברים האחד שכיון שפיו כל כך רחב יוצא ריח היין משם ונעשה היין רפה, ועוד שאדם מתיירא שמא יפול הכלי ולא ישאר בו דבר ואע"פ שיש עליו כסוי הנעשה לנקיות אפי' הכי אין ריח היין נשאר בו ונעשה חומץ או נעשה רפה ממה שהיה הרבה על כן אין מכניסו לקיום. משכשכן במים כלו' מדיחן במים ומותרין לאלתר ובכלי עץ מיירי לא שנא שנשתמש בהם (ישר') [גוי] פעם [ראשונה] ושנייה כיון דאין מכניסן לקיום משתרו בהדחה בעלמא אבל בכלי חרס שאע"ג דאין מכניסין לקיום אישתמש בהן יין איסור פעם ראשונה או אפי' פעם שנייה צריך (צריך) שלשה ימים ומערן מעת לעת כדמפרש בסמוך.
הני כסי דפליגי רב אחא ורב אשי ופירשו כל הגאונים ז"ל דהני כסי דפחרא נינהו והני כסי בודאי דבר שאין מכניסין לקיום הן אפי' לפי שעה ומשום הכי איכא חילוק בין פעם ראשונה ושנייה לשלישית ואי הוה מכניסן לקיום לא שנא של עץ ולא שנא של עור ולא שנא של חרס בין בפעם ראשונה או שנייה ובין עשירית אפי' לפי שעה הכניס יין איסור לתוכן צריך שלשה ימים ומערן מעת לעת (כפי) [כסי] כוסות של חרס שאין מכניסן לקיום אלא לפי שעה כששותין בהם, אי שתי בהו גוי פעם ראשונה ושנייה דכולי עלמא לא פליגי דאסיר דאיידי דרכיכא בלעי ואסיר עד שימלאם מים שלשה ימים. קוניא כלי חרס מחופה באבר או בזכוכית חיורא ואוכמא שרו כולמר אפילו בלא שלשה ימים אלא בהדחה בעלמא אפי' בפעם ראשונה ושנייה דמשום האבר שעליהן לא בלעי, וירוקי אסיר בהדחה בעלמא עד שימלאנו שלשה ימים, משום דמצריף, כלו' שיש בו קרקע של מחפורת של צריף שקורין בלע' אלום ובלעי טובא בפעם ראשונה ושנייה כשאר כלי חרס, ואי אית בהו קורטופני, כלומר בקיעים וסדקים כולהו אסירי אפי' חיורא ואוכמא דדינן כשאר כלי חרס שאין עליהם אבר ולא זכוכית דבלעי טובא בפעם ראשונה ושנייה וצריכין מילוי ועירוי שלשה ימים ומפעם שלישית ואילך ושלישית בכלל סגי בהדחה בעלמא. והני מילי לענין יין נסך שתשמישו בצונן ולא בלעי כיון דמצופין באבר או בזכוכית הילכך אפי' נשתמש בהן הגוי פעם ראשונה ושנייה בשכשוך סגי וכגון דלית בו קרטופני שאם היה בהם קרטופני דינן כשאר כלי חרס, ואם נתן בהן הגוי פעם ראשונה ושנייה צריכין מילוי ועירוי שלשה ימים, אבל לענין חמץ בפסח כלומר שנשתמש בהן בשאר ימות השנה חמץ בחמין אסורין כולן להשתמש בהן בפסח דכיון דהוו תשמישיהן בחמין בלעו מאותו חמץ וכל שכן בשאר כלי חרס דאינן מצופין דהיכא דהוו תשמישיהן דאיסורי ולא מתכשרי אפי' במילוי ועירוי שלשה ימים ולא במיישנן דהא חזינן להו דמידיתי, כלו' שפולטת ומזיעת מים חמין שמשתמשין בתוכן ש"מ מאחר דמידיתי ש"מ שבולעות וכיון שהן בולעות התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא [מידי] דפיו לעולם דכתיב [ויקרא ו'] וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, וכל דבר שתשמיש בחמין ליכא ביה חילוק בין פעם ראשונה לפעם עשירית ומאה דלעולם בלע טובא, ולא שנא בחמץ ולא שנא ביין נסך.
<h2>דף לד.</h2>
אם כשהן לחין אסורין וכו', כלומר כשאמרו חכמים במתני' לחין אסורין אפי' בהנאה הם אסורין אפי' אליבא דרבנן דאמרי בכלים דמותרין בהנאה התם לפי שנתבטל טעם היין בדפני הכלים אבל הכא בחרצנים וזגין גוף האיסורא בתוכו הוא ומשום הכי אסור בהנאה כדין יין נסך וכשהן מותרין שאמרו יבישין מותרין אפילו באכילה לאחר שנים עשר חדש משום דעפרא בעלמא הוא, ומפורש בירוש' דלא אשכחי' חרצנין וזגין דאסרי בהנאה אלא באותן שהשלה אותן מתוך הבור דהא קימ'לן דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור דאי מיירי נמי בעליונים שבגת משום דסבירא לן השתא דמתסרי בניצוק דהא דאמרינן לקמן כשאסרו חכמים העליון נמי משום ניצוק הכי לא אסרו אלא לעניין איסור שתייה אבל לעניין הנאה לא אסרו. האי דורדיא דחמרא דארמאי כלו' שמרים של יין אע"פ שנתייבשו כיון דבתוך שנים עשר חדש הן אסירי אפי' בהנאה אפי' לרבנן דמתני' כדמפרשי'. האי אבטא דטייעי, כלומר חמת של עור בתר שנים עשר חדש שרי לישראל לתת לתוכו יין בשכשוך בעלמא דהא יבש הוא אותו יין נסך והלך לו, אבל בתוך שנים עשר חדש צריך למלאן ולערן ג' ימים, וקמ"ל רב חביבא דאבטא דטייעי מכניסו לקיום מיקרי כיון שמשימין בהן יין ומוליכין אותו למרחוק ואותו יין אינו מפיג טעמו.
<h2>דף לד:</h2>
מורייס אומן כלו' מורייס שעשאו גוי אומן מותר, מורייס מערבין בו שומן של דגים ולא עבדי ליה לעולם מדגים טמאים מפני שהוא מוסרח אלא מדגים טהורים ומערבין נמי בו יין וכך הוא מנהגם שנותנין מים ומלח על שומן הדגים ואותו שומן נקרא מורייס פעם ראשון ושני מותר, כלומר כשעשאו הגוי האומן לא חיישינן שמא ערב בו יין דכיון דנפיש שומניהו לא מערב בהו חמרא אבל בפעם שלישי אסור אותו מורייס דבפעם שלישי מערב בהו חמרא, אבל מורייס של גוי שאינו אומן בפעם ראשון אסיר דלא קפיד לאורועי נפשיה ומערב בהו חמרא. אותיב נטורי בהדה שישמרו דלא ליערב ביה יין נסך עד האידנא מאן נטריה, כלו' שמא באותו המקום שבא משם המורייס ערבו בו יין קיסטא דמורייסא בלומ' כלו' באותו מקום שבא ממנו מורייס ודאי ליכא למיחש שמא ערבו בו יין דהא מדה אחת מן המורייס אינו שוה התם אלא לומא מין מטבע הוא, ומדה מיין שוה התם ד' לומא הילכך פשיטא לן שלא ערבו היין המורייס שאין דרך אדם לערב דבר שהוא ביוקר בסחורה שהיא קלה, אבל בעכו שהיין הוא בזול והמורייס הוא ביוקר הילכך איכא למיחש דילמא ערב ביה יין נסך ומשום הכי אותיב בה נטורי, ודילמא (איירי) [איידי] דצור אתא, כלו' שמא בא זה המורייס על יד הנהר הבא מצור דנפיש להו חמרא או שרא בהו יין נסך התם (עלוקי) [עקולי] ופשורי איכא כלו' כמה עקלקלות יש באותו דרך ופשורי כמה שלגים נפשרין בה ואין מושכי הספינה יכולין להלך שם שהם יראים שלא תהא הספינה טובעת.
<h2>דף לה:</h2>
ואלו דברים של גוים אסורים וכו', אסורין באכילה ולא בהנאה דכולי האי לא גזרי' בהו, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו חיישינן שמא יהיה בתוך העדר אתונות או גמלים או חזירות וערב חלב זה עם זה ואינו ניכר, וא"ת נוכל לנסות ולבחון שניקח מן החלב ונראה אם נתגבן כולו כשנותן לתוכו קיבה ואם לא (ואם) יתגבן תשתרי דהא קימא לן דחלב טמא אינו עומד ואם לא יעמוד כולו ליתסר, ומשני בגמ' שאין זה נסיון להכשיר הראשון משום נסיובי כלומ' יש בחלב הטהור טפי שאינו עומד אפי' כשנותנין בתוכה קיבה או (מנין) [מינין] המעמידין את החלב וזהו שקורין בלע' גשפא שהוא רובו פסולת החלב ואם ננסה מעט ותתגבן אותו החלב הטהור שהוא רוב מטהור וישאר אותו חלב טמא שאינו מתגבן עם הניסיובי שקורין גשפא ולא יוודע לעולם אם נתערב בו אם לאו הילכך אסור באכילה לעולם. והפת והשמן שלהם אסור משום חתנות דמשמונה עשר דבר הם כדאמרינן פתן ושמנן משום יינן ויינן דהיינו סתם יינן משום בנותיהם שמא ירגיל האדם לאכול עמהם אתי למשתי ואי שתי אתי למנסב ברתיה שישתכר שם ויבא על בתו של בעל החנות כמו שעשו בטים לזנות את בנות מואב. והשלקות כלו' כל דבר בין פת בין ירקות שבשל גוי ואפי' בכלי כשר ובפני ישראל אסור באכילה, ומפרש בגמ' משום חתנות אסרום שלא יהיה ישראל רגיל בשמשן ושלא יקח בנותיהם לשום שיבשלו לו מאכלו בין בשר בין דגים בין ירקות בין כל דבר שאינו נאכל חי אלא מבושל... ור' ובית דינו היינו ר' יהודה הנשיא עם חכמי דורו התירו את השמן לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה ולפי שאנו מפוזרין בארבע פנות השמים ואין השמן מצוי בכל מקום אלא באחד או שנים מן המקומות ומשם מוליכין אותו בכל העולם על כן לא יוכלו לעמוד בלא שמן של גוים, וא"ת נאסר אותו מפני שמערבין בתוכו שמנינות של איסור (לסייף) [להוסיף] בדמים יקרים שיש לשמן להא ליכא למיחש דהא מיסרא סרי כלו' יסריחנו ויבאישנו ואי משום בישולי גוים שמבשלין אותו בקדירה שבשל בה איסור הא אמרי' נותן טעם לפגם מותר. וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ, כלו' דברים שנאכלין חיין כמו במבושלין שאין אסורין משום חתנות אפי' בשלן הגוי, אבל אם הם דברים שדרך לתת בתוך הכיבוש יין או חומץ אסורין משום אותו ספק אבל בהנאה לא אסרוהו כיון שאינו בידוע. וטרית טרופה, מין דגים קטנים מלוחים, ואם לא היו טרופין כלו' שיהיה ראש ושדרה שלהם ניכר אם דגים טהורים הם היו מותרין פי' באכילה, אבל עכשיו שנשברו ואין ניכר בהם אם היו כולם של דג טהור אם לא אסור באכילה... וציר שאין בה דגה, כלו' ציר היוצא מן שומן הדגים הטהורים או הטמאים וקרא ציר וכשהוא כולו מן הדגים הטהורים כשיעמוד שבת או חדש ותהא בתוכו כולבית שהוא כמין טמא, אבל כשמעורב בו מעט מציר של דגים טמאים לא יברא בתוכן שום כולבית הילכך כשאין בה דגה דהיינו כולבית קא אסרי' ליה באכילה אבל לא בהנאה שאם היתה כולבית אחת שוטטת בה ודרכה ליגדל מאיליה שם היתה מותרת באכילה ובלבד שיהיה החבית שיש בה הציר סתומה שאין לחוש שמא ממקום אחר נפלה שמה הכולבית. והסילק מין דגים טהורים וזה הסילק הוא הנקרא בבריתא סולתנית ואין לה סנפיר וקשקשת ועתידה ליגדל לה לאחר זמן סנפיר וקיימ' לן דמותרת, ואמרי' בגמ' מפני מה אסרוה מפני שעירבונה עולה עמה והן דגים קטנים טמאין הדומין לה והילכך לא שנא טרופה ולא שנא שאינה טרופה איכא למחש [ל]אחד טמא מאלף ביניהם דדמי לה ולא מינכרי (אלא) [אבל] טרית אין שקץ דומה לה הילכך כי אינה טרופה שריא. חילתית מין פרי היא לירא בלע' ומחתכין קר(נ)[ט]יו בסכין הילכך אסורי' באכילה משום אותו שמנונית דאיסורא מתמתק ונוח הוא וערב לחיך לאכלו. ומלח סלקונדרית, מפורש בבריתא מלח שכל סלקונדרי רומי נחתומין של רומי אוכלין אותה ואסורין מפני שמערבין בה קרבי דגים טמאין וקורין לה שליימא בלע' וחתיכות גדולות עושין ממנה...
חלב למאי ניחוש לה שאסרוהו חכמים באכילה אי משום חלופי בחלב טמא הא אית בינייהו היכרא דהא חלב טהור חיור וכו', אי משום איערובי, כלו' שמא ערבו בו קצת להא ליכא למיחש דהא לא מוקים וכו', כלו' הלא לעולם לא יעשה גבינה כלל ואמאי קא אסר במשנתינו לעשות גבינה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ומשני אי בעי ישראל להאי חלב (לא) לצורך גבינה הכי נמי דמותר דהא ליכא למיחש ביה לא משום חלופי ולא משום ערובי כדאמרי' והכא במאי עסיקינן דאסר במתני' דבעי ליה להאי חלב למכמא כלו' לאכול החלב גופי' ולא יעשה ממנו גבינה דבכי האי גונא אסור דשמא חלב טמא מעורב בו ואינו ניכר בתוכו, ונשקול קלי כלומר יקח ממנו מעט מן החלב ולוקים כלומר יעשה ממנו גבינה ואם יוכל לעמוד בידוע שחלב טהור הוא, ומשני דבחלב טהור נמי איכא נסיובי והוא מיחל החלב שקורין שיד שאינו יכול לעמוד הילכך ליכא למיקם עלה דמילתא ואסיר דשמא באותו נסיובי שיצא מאותו מעט חלב נשאר בו מן החלב טמא והוא יהיה סבור דנסיובי דחלב טהורה לחודיה הוא ונמצא כשיאכל הני נסיובי הוא אוכל חלב טמא דמעורב בו, וכמו כן נמי כשיאכל החלב הטהור הנשאר שיש בו תערובת של חלב טמא, אבל אם לא היה מנהג גבינה לצאת ממנה נסיובי אם היה לוקח מעט החלב ועושה ממנו גבינה והיה יכול לעמוד כולו בההיא לא הוה למיחש בה מידי דאם איתא דחלב טמא מעורב בו כמו כן היה מעורב בזה המעט שעושין ממנו גבינה ולא היה יכול לעמוד כולו ולא מקצתו וכיון שעומד כולו פשיטא הוא הדבר שלא היה בו תערובת כלל ואי בעית אימא לעולם כי קתני מתני' חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור אפי' בישראל דבעי ליה לגבינה מיירי ולא אמרי' ליה כל מה שלא יוכל לעמוד אסור ומה שיוכל לעמוד דמותר אלא אף מה שיוכל לעמוד נמי אסור באכילה הואיל ואיכא דקא ביני אטפי, כלומר דאותן הגומות שיש בגבינה מתערב שם מן החלב הטמא דמנהג הוא שאפי' בגבינה של חלב טהור יש בהן גומות מלאות נסיובי החלב הילכך יש לחוש נמי שמא אותו חלב שבגומות חלב טמא הוא ולא נסיובי הילכך כי היכי שהנסיובי אסור מפני תערובת כמו כן נמי הגבינה נאסרת מפני תערובת שבתוך הגומות... פת לא הותרה בב"ד כלו' אע"פ שהותר שמן של גוים בב"ד לא הותר הפת בב"ד, פת פורני, פת שנאפה בכבשן גדול ששמו פורני, מה ראו לאוסרה, ומפרש בגמ' מה ראו לאוסרה בשדה נהי דבעיר אסיר משום חתנות דליכא שום הכירא אבל השתא שהוא בשדה דליכא למיחש משום חתנות דהא איכא הכירא יתירא כדאמרינן לעיל [ל"א ע"ב] בשכר של גוים והיו סבורים העם לומר התיר ר' את הפת בשדה הואיל ואמר להן מה ראו חכמים לאסרה בשדה והיו נוהגין בו היתר, ור' מעולם לא התירה ולא עוקר התקנה הראשונה אלא תמה היה מדוע אסורה אפי' בשדה כיון דאיכא קצת היכירא, ורבנן דגזרו בה סברי דלא סגי בהאי היכירא לחודה, אי נמי גזרינן שדה אטו עיר. וראה פת דחוקה לתלמידים כלו' שלא היו מוצאין לקנות פת לאכול ושאל ר' יש כאן פלטר היינו נחתום שאם היה שם פלטר היה קונה ממנו כסבורים העם לומר ומפלטר גוי קאמר משום כך היו סבורים שהתיר ר' פת של גוים הני מילי במקום דליכא פלטר ישראל ואע"ג דלאו סכנת נפשות הוא דהא יכול לקנות תבואה או ירק להשיב נפש אפי' הכי שרי דכיון דאיכא צערא יתירא ויש היכירא קצת דלאו בביתו של גוי קא אכיל ליה אבל במקום שמוצא לקנות מישראל אסור דגזרינן [אפילו] שלא בביתו של גוי הני מילי בשדה דליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא. מנכית נושך הלחם אבי מצרי בשדות, [ירושלמי ה"ח] בדין הוא שיהיה פת של גוים אסורה, כלומר אע"פ שאין פת ישראל מצויה אבל התירוה מפני חיי נפש דכיון דלא אכיל ליה בביתו של גוי ליכא למיחש כל כך משום חתנות ובלבד מן הפלטר כלו' שאינו רגיל למכור בשר מבושל בחנותו דליכא למיחש לבשולי גוים, אבל אם היה רגיל למכור בשר מבושל ופת לגוים דאיכא למיחש לבשולי גוים דאיכא למיחש שמא המים שלש בהם נתחממו בכלי גיעול של גוים אסור דהאי תנא סבירא ליה נותן טעם לפגם אסיר, אי נמי יש לומר דאע"ג דסבירא ליה מותר הכא אסור דמאחר שהוא טריד למכור בשר כל שעה ושעה אי אפשר דליכא משום קדירה בת יומא.
<h2>דף לו.</h2>
אע"פ שהיא משמונה עשר דבר ואמ' (שמא) [שאם] יבוא אליהו ויתיר אחד מהם אין שומעין לו, הני מילי באותן שהחזיקו בו רוב ישראל תכף שנגזרו אבל שמן לא פשט איסורו כלו' עדיין לא הוחזקו רובן באותה גזירה לנהוג בו איסור לפי שלא יכולים לעמוד בה לפי שאין כל מקומות גלות ראויין להיות זיתים גדילין שם כדאמרינן בבמה מדליקין [כ"ו ע"א] מה יעשו בני בבל שאין להם אלא שמן צנונות ומה יעשו בני מדי שאין להם אלא שמן דגים הילכך כיון דמרחוק הוא בא לבבל ולמדי ופרס על ידי סוחרים לא היו יכולים להזהר בו ולעשות בכלים כשרים. וחזינן בגמ' מהאי קרא דכל קבלה דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה (אינשי) [אין] נענשים עליה דכתיב [מלאכי ג'] במארה אתם (מארים) [נארים] ואותי אתם קובעים הגוי כולו רוצה לומר אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ואחר [כך] אותי אתם קובעים כלו' גוזלים שאתם נהנים (מן) שוב מן החרם ואם תאמרו אין רוב צבור יכולין לעמוד בה הלא גוי כלו היו יכולים לעמוד בה מכלל דאי אין רוב צבור יכולין לעמוד אין נענשין עליה...
<h2>דף לח.</h2>
כל הנאכל כמות שהוא חי, כלומר כל דבר שנאכל כשהוא חי כגון כרישין ובצלים וצנונות שאדם יכול לאכלם בלא בישול בא הגוי ובשלו אין בו משום בשולי גוים דהא ההוא בישול לא מהני ליה ולא מידי... כל שאינו וכו', כלו' כל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים ללפות בו את הפת אע"פ שדרך ההדיוטים ללפת בו את הפת אם בא גוי ובשלו אין בו משום בישולי גוים דכיון דלא חשיב כוליה האי לא אתי למגרר בתר הגוי שיבשלהו לו שיבוא לידי חתנות... מאי ביניהו, איזה דבר איכא בין אלו שתי הלשונות דאי לחד לישנא איכא משום בישולי גוים ולישנא אחרינא ליכא משום בישולי גוים איכא ביניהו דגים קטנים וארדי ודייסא דלמאן דאמר כל שנאכל כמות שהוא חי כיון דלא מתאכלי כשהם חיים הני אית בהו משום בישולי גוים, ולמאן דאמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים הני לא חשיבי לגבי מלכים ללפת בהו את הפת הילכך אין בו משום בישולי גוים... צלאן גוי, כלומר להני דגים קטנים סומך עליהן ישראל משום עירובי תבשילין ואפי' למאן דלא אסר להו משום בישולי גוים דלא חשיב להו בישול לענין איסורא אפי' הכי חשבינן ליה בישול לעניין ערוב דקיימא לן דאין מערבין אלא במבושל והואיל ותרויהו הוו דרבנן בישולי גוים וערובי תבשילין זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא דלענין בשולי גוים לא חשבינן להו ומותרין ולענין עירובי תבשילין חשבינן להו בישול ויוצא בו ידי חובתו. ואי עביד להו הגוי להני דגים קטנים כסא דהרסנא, כלומר שנתן באותו מרק קמח סולת ומיני תבלין ובישל הכל באילפס ונתנו על הדגים אסורין משום בישולי גוים דאע"ג דבאותן דגים קטנים לית בהו משום בישולי גוים כגון שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כיון דבאותו כסא דהרסנא משימין בו קמח והקמח אינו נאכל כמות שהוא חי אסור משום בישולי גוים לפי שהק[מ]ח עיקר התבשיל ולא שאר התבלין שנותנין באותו אילפס. היכי דמי האי דקא' כל החגבים (שיבא גם) [שבאגם] שנתבשלו שם אסורין אע"ג דחגבים אינן טעונין שחיטה דדין דגים יש להם מאי טעמא הם נאסרין אלימא משום שאין אנו מכירין בשביל שנשרפו הי מינייהו מותרות שיש להם ארבע וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו, והי מנייהו אסורות דרחמנא לא היתיר מהם אלא ארבע מינין הכתובים בקרא שיש להם אלו הסימנין הנזכרין, אי הכי מאי איריא כשהצית גוי באותו אגם האש דאסורין משום ספק בישראל נמי אם הציתו איתסר משום ספק ואלא משום בישולי גוים ואע"פ שאנו מכירין שהם חגבים המותרין אסירי מחמת שבשלן הגוי כל צרכן ואיכא משום חתנות, האי גונא כלו' כי האי גונא שאינו מתכוין לבשל אותן אלא שנתכוון לשרוף קנה וסוף היוצאין באגם כדי שיוכל לחרוש אותו ולזרעו מי אסיר, שרי למיכל מריש אוניה אע"פ שהם מבושלים כפי מאכל בן דרוסאי לפי שהן דקים ומתבשלין בשהיה מועטת אפי' הכי מותרין לאכילה כיון שלא נתכוון לבשל אלא להעביר שער שבראש ליכא למיגזר ביה משום חתנות ומעשה שהיה בגוי היה והוא הדין שאפי' ישראל הצית את האור נאסר כיון שלא היה מכיר מאיזה מין הן וקמ"ל טעמא דאינו ניכר הוא דנאסרין הא אם ניכרין מותרין אע"ג שנתבשלו על ידי גוי ולא היו נאכלין כמות שהן חיין לפי שלא היה מתכוין לבשלן אלא לגלויי לאגם נתכוון הילכך כיון דהיכא דלא מיכוין לבשולי ליכא משום חתנות נוכל ללמוד האי גוי דשדא סיכתא לאטא בלע' כדי לישר עקימותא או לקלוף קליפתה החיצונה ולעשות ממנו מקל או רומח, וקבר בהו ישראל קרא בזה הכבשן מעיקרא קודם שהוסק התנור ולא הכיר בה הגוי שהיתה מכוסה באפר שפיר דמי לפי שלא נתכון הגוי בזה האש אלא לשרורי מנא, כלו' ליישר עקימותה ולא נתכון לבשל אותה כלומר להוציא הלחות מן הסיכתא וליבשה שאם היה מתכוין לבשל אותה סיכתא אע"ג שלא נתכוון לבשל הקרא נאסר הקרא, ודוקא דקבר בה קרא מעיקרא קודם שהוסק שאם קבר בה קרא בסוף שהכיר בו הגוי כשקבר שם הקרא (אסרי) [אסיר] אע"פ שהוסק התנור מעיקרא לפי שניחוש שכשמוסיף הגוי עצים בתנור מחמת אותה קרא עושה כדי שיתבשל וצריך לפרש דהא דאמרינן דלבסוף אסיר דוקא כשקברה באפר שאין בו גחלים לוחשות מעורבות בו אלא אוממות שאם היו בו גחלים לוחשות אמאי אסרו הא אמרינן לקמן דבחתי חתויי סגי ואע"ג דאמרינן במסכת שבת [ע"ד ע"ב] האי ישראל דשדא (סכינא) [סיכתא] לאתונא בשבת חייב חטאת מעיקרא רפייה סיכתא ואינו מתבשל ולבסוף קמיט ובשיל וכיון דמדע ידע ולבסוף בשיל מחייב משום [מבשל] דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הני מילי לגבי שבת משום דחמירא אבל לעניין בישולי גוים דמדרבנן הוא תלינן לקולא ואמרינן לשרורי קא מיכוין. כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, כלומר כל שהוא מבושל בידי ישראל כמאכל בן דרוסאי ובא גוי ובשלו יותר אין בו משום בישולי גוים דהא חזי לאכילה על ידי בישול ישראל ואינו חושש לאיסור בישול גוי כיון שהניחו ישראל על האש ואע"פ שלא נתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי ביד ישראל דכיון שהוא עומד על האש הלא היה כמו [כן] נגמר על ידי ישראל בשתי שעות שאע"פ שהגוי מקרב בישולו ומתבשל בשעה אחת אין אנו חוששין לזה דקרובי בישולא לא כלום הוא אבל הא דבעי ר' יוחנן כמאכל בן דרוסאי [ובלאו הכי] מיתסר משום בישולי גוים מיירי כגון שסלקו מעל האש והניחו בסל ואחר כך בא גוי ונטלו מן הסל והניחו על הגחלים דדוקא כשהיה נתבשל ביד ישראל כשיעור בן דרוסאי הוא דשרי הא לאו הכי אסיר שהרי לא חשיב בישול כלל מה שנעשה על ידי ישראל.
<h2>דף לח:</h2>
ובאה הגויה ומגיסה, כלומר עם זומא לסטרון שקורין בלע' קוליירא ובלשון הקדש כף ובאותו היפוך שמהפך הבשר ממטה למעלה וממעלה למטה מתקרב הבישול אינה חוששת לבישולי גוים כלו' שתסמוך עליה שלא תהא מחתה ישראלית בגחלים כלל, ויש מפרש דשמא תשליך בתוך הקדירה דבר של איסור ומשום דמרתתא ואמרה השתא אתיא השתא אתיא. הניח גוי והפך ישראל, כלו' הניח גוי בשר שלנו על גבי גחלים ובא ישראל והיפך בו נגמר הבישול כלו' שקירב הבישול משתי שעות לשעה אחת מהו מי אמרינן כי היכי דקרובי בישולא גבי גוי לאו כלום הוא גבי ישראל נמי קרובי בשולא לאו כלום הוא ומיתסר או דילמא כיון דאיסור בישולי גוים מדרבנן היא אזלינן הכא לקולא והכא לקולא וקרובי בישולא על ידי גוי לא מיתסר וקרובי בישולא על ידי ישראל [נמי לא] מיתסר, קל וחומר [גמרו] ביד גוים מותר אע"פ שהוא מכשירו לאכילה לגמרי שהרי לא נעשה על ידי ישראל אפי' כמאכל בן דרוסאי גמרו ביד ישראל שלא נעשה על ידי גוי כי אם התחלה לחודה ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי ונגמר הכל ביד ישראל כ"ש דשרי ואע"ג דקרובי בישולא על ידי גוי לאו כלום הוא אבל על ידי ישראל מילתא היא דכיון דמדרבנן היא אזלינן הכא לקולא והכא לקולא. תחלתו וגמרו ביד גוי, יש לומר דהאי גמרו מיקרי כשיעור מאכל בן דרוסאי ואם נאפת כל כך על ידי גוי לא משתרי תו על ידי מעשה ישראל. והני מילי כשהגוי מסיק את האש וזהו תחלתו שאם הסיק האור ישראל שוב לא מיתסר דהא לא הוה תחלתו ביד גוי אע"פ שגמרו ביד גוי ליהוי כוליה לא מיתסר, והכי אמר ר' אמי בסמוך. פת אמר ר' אמי שלש מלאכות יש בה והוא הדין לבשר הילכך כיון דאמרינן אינו אסור עד שיהיה תחלתו וגמרו ביד גוי, האי ריפתא כול' האי פת שלנו דשגר גוי כלומר שחמם גוי את התנור ואפה ישראל שישראל הכניס בו את הפת וכו' דכי אמרינן אינו אסור עד שיהיה תחלתו וגמרו ביד גוי הכי רוצה לומ' אינו אסור עד שיהיה מתחלתו ועד סופו ביד גוי. דג מליח כלו' שמלחו גוי בכלים שלנו וליכא ביה משום בישולי גוים, חזקיה שרי דלא חשבי' אותה מליחה כבישול אע"ג שהוא נאכל חי מחמת מלחו לפי שלא אסרו חכמים אלא בישול על ידי האור, ור' יוחנן אסיר דחשיב אותה מליחה כבישול ואסור משום בישולי גוים...
ביצה צלויה, כלומר ביצה שלנו שצלאה גוי בבתינו בר קפרא שרי דכיון שנאכלת כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, ור' יוחנן אסר דכיון דעולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אית ביה משום בישולי גוים. הקפריסין, כלו' הן שומרי הפירות ממין צלף ודרך הוא לאכלן חיין, ויש ששולקין אותה ואם בשלן גוי מותרין. והקפליטות כרתי נאכלין כמות שהן חיין. והמטליא מפורש בגמ' דמין תבשיל הוא העשוי מזרע של כרפס ומן התלתן שאם שורה אותו במים צונן ואוכל אדם אותו לאחר זמן לקרר הגוף כשיוצא מבית המרחץ וקמ"ל בריתא זו דאי נמי תרו להו בחמימי משתרו כיון דנאכלין כמות שהן במים צוננין, והחמין מים שהוחמו על ידי גוי לא מיתסר דהא לא נשתנו מבריתם על ידי האור וקליות נמי לא נשתנו ונאכלין נמי חיים. הבאות מן האוצר דליכא למיחש זילף עליהם יין דחייש לפסידא דדילמא שמעי ביה רבנן ומפסדו ליה לכוליה אוצר, אי נמי מיירי שבשלו אותן בבית ישראל וקמ"ל דלא מיתסר משום בישולי גוים. נמנו עליו והתירוהו כדאמרי' לעיל [ל"ו ע"א] לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וכוספן של גוים פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמין ואוכלין אותו ואע"פ שאם אותן מים חמין הוחמו אפי' ביורה גדולה שדרך לבשל בה עופות ובשר בהמה וחיה שלהן אפי' הכי מתשרי דהא נותן טעם לפגם הוא דלא חיישינן לקדירה בת יומא וכ"ש אם ידוע שהוחמו ביורה קטנה כל כך שאפי' ראש [צפור] דרור שהוא קטן הרבה אינו יכול ליכנס בדרך פיו דהא ודאי פשיטא לן דלא נתבשל בה בשר גדול מעולם שאין דרך לעשות חתיכות מבשר פחותות מזה השיעור. מישחא שליקא, כלומר שמן שנתבשל בכלי (עיגול) [גיעול] שלהם שרי דכי הכי שהותר השמן לפי שאין ציבור יכולין לעמוד ולבשל אותו בביתו אי משום איערובי, כלו' שערבו בתוכו יין איסור או שמנינות נבילה מיסרא סרי, כלו' היה מסריח מיד ומתיירא שמא לא יוכל למכרו בו ביום קודם שיסריח ויפסיד הכל ברשותו אי משום בישולי גוים ומתסר משום חתנות נותן טעם לפגם דכלי שנתבשל היום השמן לא בשלו בו בשר נבלה באותו היום, אלא מאתמול וכבר הפיג האיסור טעמו (ונתבשל) [ונפסל] בלינה לפי שאין דרך לבשל בלילה אלא מבעוד יום ואוכלין בצאת הכוכבים הילכך ליכא למיחש לקדירה בת יומא דלא שכיחא. אהיני תמרים מרירי אין נאכלין חיין ובישולן מתקן, מציעא נאכלין חיין על ידי הדחק כיון שאינן מרירין הרבה. שתיתא תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור וכשעושין אותו מקמח עדשים לפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ, ובחיטי ושערי אין דרך לתת שם חומץ הילכך לא גזרינן אלא כי ידעינן בודאי אבל בעדשים גזרינן העשויים במים אטו אותן העשויין בחומץ. לא שנו דמותר בהנאה אלא שדרכן לפעמים לתת לתוכן יין וחומץ הילכך כיון דלא ידעינן לא מחמרינן כל כך לאוסרן בהנאה אלא באכילה לחודה אבל אם בידוע נתן לתוכן חומץ או יין אסור בהנאה לדברי הכל, ומאי שנא ממורייס לרבנן נתנו לתוכו יין ושרו רבנן בהנאה משום דליתיה לאיסורא בעיניה, התם יין שנותנין במורייס לעבורי זוהמא של המורייס הוא ואין בו טעם של יין הילכך לא הויא לאיסורא בעיניה ומותר בהנאה, אבל הכא בכבשין היין שנותנין בהם למתוקי טעמא הוא וכשאנו מטעימין ממנו לקפלה ארמאה אומר שיש בו טעם יין הילכך כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי ואסרי לה בהנאה כיון דבידוע הוא.
<h2>דף לט.</h2>
חילק, סולתנית והם דגים קטנים שאין להם בקטנותם סנפיר וקשקשת עד שיגדלו וערבוני דגים קטנים טמאים עולין עמהם ואין מכירין בן הטמאים לטהורין אפי' אין טרופין הואיל ואין להם סנפיר וקשקשת הילכך אסורין באכילה. כל דאי אית ליה קילפי שהן קשקשין רחבים או (נמחו) [צימחי] קשקשים קטנים שרי וכיון שיש להם קשקשת ודאי יש להם גם סנפיר כדתנן במסכת נדה [נ"א ע"ב] כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש סנפיר ואין לו קשקשת, ובקשקשת תלא רחמנא ומה שכתב סנפיר כדי שלא נפרש לקשקשת סנפיר להכי כתב רחמנא דתרויהו... וקורט של חלתית גרגיר שחותכין מן העשב של חלתית וקורין אותו לזרא אסור באכילה ומותר בהנאה מאי טעמא אסור באכילה קורט של חלתית מפני שחותכין אותו הגוים בסכין שלהם שיש בו שמנינות והוא גיעולי גויים ואע"ג דסבירא לן בעלמא נותן טעם לפגם מותר אבל הכא לשבח הוא דאגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה ממתקא ליה. מהו למיזבן מניה חלתיתא דבחיי ר' לוי ודאי הוה שרי למזבן מעבדו חלתיתא לפי שלא היה מניחו ר' לוי ליקח מן הגוים ולמכרו לישראל אבל עכשיו שמת ר' לוי מהו למזבן מעבדו חלתית, אמר ליה עבדו של חבר הרי הוא כחבר והרי הוא בחזקתו, הרי הוא כחבר ואין צריך לקבל בפני רבים דברי חברות וסומכין עליהם לקנות מהם כל מיני פירות ואין צריך לתרום מהם תרומה ומעשרות ואע"פ שהיתה בת עם הארץ שהיה אביה חשוד למכור טבל בחזקת מתוקן. וכן בחצר שמוכרין בה תכלת ויש מבני עמי הארץ שמוכרין קלא אילן בחזקת תכלת.
<h2>דף לט:</h2>
אסורה בחותם אחד אם הם ביד גוי דחיישינן לאיחלופי מרוב חשיבותם הילכך צריכין שני חותמות, חמפ"ג דלא חשיב כל כך מותרין בחותם אחד דלא טרח ומזייף כיון דאיכא חותם אחד. אין [לוקחין] ימ"ח מח"ג כלומר אפי' מן הישראלים העומדים בסוריא לפי שהן חשודין שעוברין על לפני עור לא תתן מכשול, ולוקחין אלו דברים האסורין מן הגוים ומוכרין אותן לישראל בחזקת כשרים, אלא מן המומחה דתגר מומחה לא אתי לאורועי אנפשיה, וכולן אם נתארח אדם אצל בעל הבית שבסוריא מותר לקנות דברים אל(א)[ו] אפי' ממנו דבעל הבית לא שביק היתרה ואכיל איסורא וממאי דאכיל מזבין ליה דכי אמרי אין לוקחין ימ"ח מח"ג מן התגר אמרינן דדרכו ברמאות, שיגר לו בעל הבית שבסוריא לאורח שבא מעיר אחרת לסוריא אפי' שיגר לו מדברים אלו מותר לו לאכול מהם. סלטקרי רומי נחתומי רומי שהם עשירים אוכלין אותה ובלע' שלימא ואסורה דידה מפני שמערבין בה קרבי דגים טמאים.
ואלו דברים מותרין באכילה וכו', חלב שחלב גוי וישראל רואהו, וא"ת פשיטא מתרץ בגמרא הא קמ"ל דאע"ג דאיכא בהמה טמאה בעדרו וישראל יושב מרחוק כשהגוי חולב שאין יכול לראות אם יחליב נמי בתוך הכלי בהמה טמאה אם לא, אבל אם היה עומד על רגליו יכול לראות היטיב, וקמ"ל משנה זו דכי ישראל רואהו דיינינן ליה. והדבש אע"פ שאסרו משום חתנות השמן אבל הדבש לא אסרו, וקאמ' בגמ' דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי כלו' שערבו בתוכו שמנונית של איסור או יין של איסור מיסרא סרי, הלא השמנונית או יין מבאישו ומסריחו ולא עבדי אינשי ואי משום בישולי גוים לפי שמחמין אותו על גבי האור ונקרא מבושל נאכל כמות שהוא חי, וכל דבר שהוא נאכל חי כמו שדרכו לאכלו מבושל לא גזרו חכמים בו גזירה של שלקות ואי משום גיעולי גוים שמבשלים הדבש בכלים של איסור מנבלות שקצים ורמשים ופולט לתוכו מה שבולע ונותן בו טעם הא אמרינן דנותן טעם לפגם מותר והאי נמי בדבש נותן טעם לפגם הוא, שאפי' השמנונית עצמו כשמערב אדם בתוכו הוא מסריחו קל וחומר לשמנונית היוצא מדפני הכלי שהשמנונית מקלקל לתוך מה שנופל. והדבדניות אע"פ שמנטפות, פי' דבדניות הן אשכלות של ענבים אע"פ שכל כך הם מבושלים שהיין הוא נוטף מהן מאיליו אפי' הכי לא גזרו חכמים לאסור אותו משום מגע גוי דהא לא בעי ליה כלל לאותו משקה ולא (מנסיק) [מנסיך] ליה ואפי' להכשירו לקבל טומאה לא חשיב משקה אע"ג דכתיב [ויקרא י"א] וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו וגו', הכא לא מקבל טומאה דהא לא קא בעי ליה למשקה כלל שהרי אינו מעמידו בכלי כלל ואע"ג דתנן הבוצר לגת דשמאי אומר הוכשר והודה לו הלל לבסוף לא דמי דהתם ענבים עומדים בכלי ואע"פ שהוא מנוקב גזרינן משום שמא יבצור בקופות מזופפות דלא אזיל לאיבוד כלל ולא חיישינן נמי דשמא זילף יין אסור על אותן אשכולות לפי שאין דרכן בכך שהרי יפסיד יינו בדבר שאינו צריך שהרי מחמת רוב יין שיש באותן ענבים היין יוצא מהן וזב ואזיל לאיבוד. וכבשין שאין דרכן לתת וכו', וקמ"ל דאע"ג דאי עבדי משתבחין לא חיישינן להא שהרי יכול למכור אותו בלא עירוב יין כאלו נתערב בו למה יפסיד יינו בהם. וטרית שאינה טרופה שהן חתיכות דגים שראש ושדרה ניכר בהם ויכול להכיר בהם אם דג טהור הם אם לא וכיון שהראש והשדרה הן של דג טהור נראה אותן שאר חתיכות אם הן חתיכות שוות כלו' כשמסדרן בסדר באורך הדג פי' נראות ונכרות שהיו כולן מדג אחד שרו כולן ואם לאו אינו מותר אלא הראש והשדרה ששם הסנפירין, ודוקא שהיו כל אלו חתיכות חיין ותפילין בלא טעם מלח ולא מבושלין שאם היו כולן מלוחין בלעי חתיכות של דגים טהורים מאותן של דגים טמאין ונאסר הכל וכ"ש אם הם מבושלין. ועלה של חלתית, ואע"פ שיש שם קצת קורטין כיון שאין דרכן לפסקן בסכינא [גליון, שרי ולא חישינן שמא יביא קורטין מעלמא דאפסיק בסכינא] ויערבם עם קרטין אלו הדבוקין בעלין. וציר שיש בה דגה, כלו' שכולכית אחת שוטטת בה דכיון דגדל שם כולכית מאיליה בודאי ניכר שאין שם שום תערובת ציר של דג טמא ואע"פ שהכולכית צורת דג טמא יש לו אבל הכא דג טהור הוא אע"פ (שיש) [שאין] לו סנפיר וקשקשת כדאמרי' במס' חולין בפ' אלו טרפות [ס"ו ע"ב] בימים ובנחלים דכי לית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול ובלבד שלא תהא חבית פתוחה אלא סתומה דליכא למיחש דילמא נפול בגויה שאם היתה פתוחה לא משתריא בכולכית אחת אלא בתרתי דלכוליה האי לא חיישי' לנפילה, והכי מתפרש בגמ'. וזיתי גלוסקא המגולגלין, כלו' זיתים הכנוסין בכלי עגול ומתחממין ונעצרין מאיליהן מגולגלין כמו ביצה מגולגלת, כלו' שנתחממו הרבה ונכפפו ונעשו כגלוסקא דהיינו עוגות מחמת שומנן ובלע"ז מולץ, ואע"ג דרפו טובא לא אמרינן מחמת חמרא דרמא עלייהו. שלוחין אסורין, כלו' דרפו כוליה האי שהגרעינה נשמטת מתוך הזיתים מאיליה כשאוחז בידו אמרי' ודאי מחמת חמרא דרמא עליהו הוי ואסורין בהנאה. וחגבין הבאין מן הסלסלה, כלו' הנמכרין בסל לפני חנוני אסורין, מפרש בגמ' מפני שמזלף עליהן יין, מן ההפתק מן האוצר ששם מקום כנוסן של חגבים מלוחין מותרין ואין דרך החנונים לזלף יין עד שנותנו לפניו ועוד שמתיירא שמא יודע הדבר לישראל ויפסיד כל אוצר שלו שלא יהיו לו קופצים הרבה לקנות... וכן לתרומה, מפרש בגמ' וכן לכהן החשוד למכור תרומה לישראל לשום חולין לפי שאין לתרומה קופצים מרובים כמו שיש לחולין שהרי היא אסורה לזרים ומי שיש לו תרומה למכור לא ימצא כהן שיקנה ממנו אלא א"כ ימכור להם בזול לפי שהן צריכין שימור גדול לאכלה בטהרה ואם תיטמא תיפסד מאכילה ולפי' יש כהנים עמי הארץ שיש להם תרומה מרובה מרמין בה ישראלים למכרה להם בחזקת שהיא חולין לפניו הוא דחיישי' דשמא עירב תרומה בתוך חטים של חולין גמורין שמוסר לישראל אבל הבא מן האוצר ומן הספינה שאם יודע ברמאותו יפסיד כל אוצרו הילכך ליכא למחש דילמא עריבי עריב לפי שההפסד יהיה מרובה על השבח אבל בסל או קופה שעומדת לפניו עם חולין גמורין אם יכול לערב שם מערב ולא חייש לפסידא שאם יודע נמי לא יפסיד אלא מה שבסל והפסדו מועט והשכר מרובה [גליון, הילכך צריך החבר הקונה ממנו שיזהר זהירות מרובה] ושמירה מעולה...
אי דליכא דבר [טמא] בעדרו כגון גמלין וחזיר הדומה להם פשיטא דליכא למיחש למידי ואי דאיכא אמאי שרי כיון דיכול לרמותינו במהרה אמאי סגי בישראל רואהו אם אינו על גבו, ומשני אין הכי נמי דהוה אסור אי הוה ישראל קאי (ישראל) מרחוק אלא ודאי בעומד על גביו מיירי אלא כשיושב ישראל יכול לרמותו ולחלוב דבר טמא [ו]אפי' אם היה עומד מרחוק (לא) היה יכול לרמותו בשום ענין קמ"ל מתני' זו דכיון דמרתת דילמא קאי וחזי ליה (אסר'..) [מותר]. אי משום איערובי ביה יין שלהן או שומן של דגים טמאים או של דבר טמא מסרא סרי מסריח מיד מתיירא לערב בו דדילמא לא מצי למיזבן ליה ואישתכח שהפסיד כל הדבש. כל ראש ושדרה של דג ודג ניכר שיוכל להכיר לשני מקומות אלו אם הוא דג טהור אם לא לפי שהדגים הטמאים ראשי[ה]ם חדים ואין להם חוט השדרה דמשום סנפיר לא יכילינן להכיר באלו המקומות שהרי הוסרו מהם כשתקנם והכניסם לכבישה. כל שכולכית וכו', כלומר שזה הכולכית גדילה מאיליה בציר של דגים טהורים שאם יש בה קצת ציר של דג טמא אין כולכית גדילה, שוטטת כלו' לשון שטין על פני המים, בפתוחות שתים דלא סגי ליה בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל בה והאי ציר מדג טמא הוא כי זו הכולכית לא נתגדלה ממנו...
<h2>דף מ.</h2>
קרבי דגים ומעי דגים אין נקחין, כלו' מגוי אלא א"כ הוא מומחה שהוא בקי בסימני עוברי דגים ויודע להכיר אם הם מדגים טהורים אם לאו וכשקונה אותם מהרבה מקומות אין אדם יכול להטעותו בזה, ודוקא שלא יהא חשוד עליהם למימר קירבי דגים טמאים בחזקת טהורים אי נמי שיש להם אוצר גדול מזה ומתיירא שמא יודע פעם אחד ויפסיד כל אוצרו שהוא מכרו לישראל בכפלים יותר מלגוים, קרבי דגים היינו הדקים שלהם וסימנם להכיר כסימני בצים כך סימני קרבי דגים טהורים כך הם עומדים וראשו אחד כד וראשו אחד חד, ובגמ' מוקים לה דלא משכחת לה בקרבי דגים כי האי גונא אלא בשילפוחא, כלו' כי כל הדגים יש להם שלפוחית שקורין בלע' וישיגא ושלפוחית של דג טהור ראשה אחד כד וראשה אחד חד ואם רואין שכל שאר הקרבין דבוקים עם השלפוחית כמנהגם שמדבקים בבטן הדג מותר ליקח אותם על יד סימן השלפוחית בין ממי שהוא מומחה בין שאינו מומחה. ואלו הן סימני בצים שנוכל להכיר שהם של עוף טהור כל שכודרת, כלו' משוכה שראשה האחד רחב והולכת ומתקצרת ונמשכת ולמעוטי אם תהיה כעדשה שהיא רחבה למעלה ולמטה איצטריך למימר ועגולגלת כלומר מכל צדדיה בעינן שתהא עגולה, בידוע שהיא ביצת השרץ, כלומר של שמונה שרצים כגון צב ולטאה שהם מטילי ביצים, ונפקא מינה שאם רקמה וניקבה מיטמא במגע. ורבינא דהוא בתרא מתרץ בגמ' דהא דמצריכינן מומחה לעוברי דגים דהיינו בצים דוקא בשנימוחו [דאי] שלא נימוחו היו נקחים מכל אדם אע"פ שאינו מומחה בבדיקת הסימנין אלו בראשה אחד כד וראשה אחד חד ובשאר קרבים אין נכרין סימנין אל[ו] אלא בשלפוחא כמו שפירשנו למעלה.
<h2>דף מ:</h2>
(דכי) [דרפו] טובא שהם מגולגלים ביותר ובלע' מולץ, וגרעיניהן נשמטת מהו דתימא מחמת חמרא דרמא עליהו הוי וליתסר באכילה אע"ג דאינו בידו קמ"ל דשרו דהא נוכל לתלות דמחמת מישחא יתירא דאית בהו הוי, ומדלא פירש הרב אלפאסי ז"ל גמרא על מילתיה דר' (יוסף) [יוסי] שלוחין אסורין שמעינן מינה דסבירא ליה דהלכתא כת"ק דר' יוסי דהנו סתם מתני' דאע"ג כשאוחז ביד וגרעיניהן נשמטת שרי. החגבין מפרש הרב אלפאסי ז"ל דבכבושין מיירי שאם היו מבושלין [אסורין] משום בישול גוים דהא אין נאכלין כמות שהן חיין אבל בקפריסין וקפליטות, יש לפרשן אפי' במבושלין כיון דנאכלין כמות שהן חיין כדתנינן לעיל [ל"ח ע"ב] ואחר שנתבשלו דרך הסוחרין לכבשן במכבש ומתקיימין זמן מרובה וכיון שהן באין מן האוצר ליכא למיחש דילמא רמו חמרא (כמו) [כדי] שיהיו (מוטעין) [מתוקנין] ביותר, משום דמירתת ודילמא שמעי ביה רבנן ומפסדו ליה לכולי אוצר שהוא מוכרו לישר' כפלי כפלים ממה שמוכר ממנו לגוים וספינה נמי כאוצר דמי דהא איכא ביה טובא וחיישינן לפסידא אבל בקטלזיא דהיינו בסל שעומד לפניו שאם יחשד לא יפסיד אלא מה שלפניו ולא מה שיש לו באוצר חיישי' דילמא למיזלף עליהם חמרא כדי שימכרם במהרה...
כל הצלמים אסורין וכו', כלומר כל הצלמים שאדם מוצא אע"פ שאין צורתן כצורת אותן שנעבדין תדיר אלא כשהן נעשין כצורת המלכים ומעמידין אותן על שערי המדינה אפי' הכי אסורין לפי שיש מקומות שעובדין אותו יום אחד בשנה מפני יראת המלכים ואע"ג דמיעוטא הוא, ר' מאיר אזל לטעמיה וגזרינן שאר מקומות אטו אותן מקומות ולא אמרינן לגוי בעלמא עבידי, ורבנן סברי לנוי בעלמא עבידי כיון דבכרכים הן אורחיהו למעבד מידי דנוי לשערי מדינתן ובטלינן אותו מקום שעובדין אותו פעם אחת בשנה לגבי כמה מקומות דלאו אורחיהו, דרבנן נמי לטעמיהו דלא חיישינן למיעוט גבי קטן וקטנה דחולצין ומיבמין ולא חיישינן קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תימצא אילונית, אבל בכפרים דלאו אורחיה למעבד מידי דנוי פשיטא לן דבודאי לשם ע"ז עבדי לה ואסרי בהו לדברי הכל ואפי' בכרכים אם יש בידם מקל, וכל הנזכרין במשנתינו אסורין בהנאה, לפי דשהתפיסוהו מקל בידו דרך מלכות הוא ועובדין אותו שנראה שרודה את העם במקל, או בשיש צפור בידו דרך גדולה הוא, וכדור נמי נראה שתופס את כל העולם הדומה לכדור בידו ככדור. ורבן גמליאל מוסיף אף כל דבר שאם נוטל בידו צרור וקיסם נראה שכל העולם לפניו דומה לצרור וקיסם וכ"ש כשנוטל בידו סייף ועטרה וטבעת שיש עליה חותם דאסירי בהנאה, בסייף משמע ששופט את כל העולם כולו בסייף, ועטרה שראויה לו עטרה כעטרה לכלב, וטבעת שיש עליה חותם שחותם עצמו למיתה כשירצה.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרוטי של מלכים שנינו, כלומר שהמלך מת עושין צורתו בפתח שער המדינה לזכרון והתם הוא דקא אסר ר' מאיר משום דאגב חביבותא פלח לה ובעומדין על פתח מדינה שנינו בהנהו קא אסר ר' מאיר דחשיב להו מילתא ובכל מקום פלחי ליה לשום ע"ז דבכרכים שנינו דעבדי להו פעם אחת בשנה, ורבנן סברי דלנוי בעלמא עבדי להו ולא פלח לשום ע"ז דבכרכים שנינו דעבדי להו לשום נוי אבל בכפרים לדברי הכל אסור...
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין משום דאיכא הכא [תרי] ספיקי חדא דשמא לא נעבדו מעולם, הני אנדרטי של מלכים העומדים על פתח המדינה ואם תימצא לומר שנעבדו אימר בטלום ולכך שברום הוי ספק ספיקא לקולא הילכך מותרין. מצא תבנית יד וכו', שכיוצא בהם נעבד כלו' דדרך הגוים הוא דעושין מתחלתן צלמים כאלו של תבנית יד או תבנית רגל ועובדין אותם ומוקים לה בגמ' כשעומדין על בסיסן כלו' על כנם מקום המתוקן להם דמשמע דמעולם לא נשתברו ולא היו גדולים יותר הילכך אסורים (שאין) [שאם] מצאן על הקרקע הוה מספקא לן אם נעבדו אם לא ואם נתבטלו על ידי אדם אם לא והוה שרינן להו. והיכא דנשתברו אלו הצלמים מאיליהם בפנינו אע"ג דלא נשתברו על ידי אדם מותרין דכיון דלא ידעינן בודאי שנעבדו אמרינן אפי' תימא שנעבדו אימר בטלום דאמרי על עצמן אינן מצילין לאחריני מצילי, אבל בע"ז שנשתברה מאיליה כיון דבודאי נעבדה לא אמרינן ודאי בטלוה אלא ספיקא היא ואין ספק מוציא מידי ודאי...
אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז, כלומר שהיו נעבדות בודאי אפילו הכי כיון שנשברו שרו דבודאי מבטל לה, ולאו דוקא נקט צלמים שיש ספק בהם אם נעבדו אם לאו, [ע"ב] עומדין על בסיסן על כנם דהיינו מקום המתוקן להם דכיון דאותבינהו התם ודאי למפלחינהו עבד...
<h2>דף מא:</h2>
ע"ז שנשתברה מאיליה ולא על ידי אדם אלא שנפלה מן הגג ונשברה, ר' יוחנן אמר אסורה דהא לאו גוי בטלה בידים וריש לקיש אמר מותרת דבודאי בטלה שרואה שעל עצמה אינה מצלת כ"ש שלא יציל על אחרים, והלכתא כר' יוחנן אע"ג דתניא כותיה דריש לקיש דסתם מתני' כותיה דר' יוחנן אזלא דנקט שברי צלמים אבל ע"ז לא אלמא בסתמא לא אמרינן בטולי בטלה והכי מסקנא דשמעתא אליבא דר' יוחנן.
<h2>דף מב:</h2>
ואפרוחים שקננו בעצי אשירה כיון דגדולים הם כל כך דמצו למיזל כך אימת דבעי לא אסרינן להו דהא לא חשבי' כגון האילן אבל בצים ואפרוחים שהן צריכין לאימן כגון האילן חשבינן להו הואיל ותחלת ברייתן באילן היו דהשתא נמי לא מצו למיזל לעלמא כל אימת דבעו.
המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו', ומשום הכי נקט הני תלתא משום דלהני אורחיהו למיפלח להו ודרכן לטרוח ולעשות צורתן בשביל זכר להיות קלון להם, אבל לשאר דברים אע"פ שעובדין אותן אינן כל כך חשובין בעיניהם שיעשו צורותם לזכר קלונם אלא לנוי בעלמא עבדי להו ולא אסרינן. יוליכם לים המלח מקום שאין יד אדם שולטת בו אבל בשאר נהרות שדרך ספינות לילך שם (לא) חיישינן שמא ימצאם איש אחר ויטלם ונמצא נהנה מהם, ותחת הקרקע נמי לא קבר להו דדילמא יחפור שם אחר זמן ומשכח להו ויהנה מהם, ואפי' יקברם בבית הקברות חיישינן שמא מי שימצאם יטלם ויאמר של שום גניבה הוקברו שם ולא מחמת איסור הנאה. צורת דירקון צורת נחש שרף מעופף, והכי תני בבריתא אי זהו צורת דירקון פירש ר' שמעון בן אלעזר כל שיש לו ציצין בין פירקי צואר כסנפרין שטרח בהם אבל בלא ציצין לא מיתסר דלא נעשה לשום ע"ז אלא לנוי בעלמא. שעל המכובדין, כלומר אם מצא כלי באחת משלש צורות אלו אם כלים מכובדין הן אסורין דפלחי להו (ואין) [ואם] מבוזין הם מותרין, ומפרש בבריתא מכובדין שעל השרין והנזמים והטבעות מבוזין שעל היורות ושעל קומקומסין ושעל מחמי חמין ושעל הספלים ושעל הסדינין ושעל המטפחות. ושוחק וזורה לרוח נמי (ד)לא [ד]חיישינן שמא יזרע אדם על אותו מקום שיפול שם האבק והוא נעשה זבל ויהנה ממנו,
<h2>דף מג.</h2>
ציצין סנפיר אבל אם מצא דירקון שאין לו ציצין בין פרקיו מותר שאין רובן שיהיה נעבד כך. סטרו הכהן על לחייו, שלו ושל חבירו, כלומר שאינו עובדה אלא שזה עובד לפעור וזה למרקוליס שהרי זה הגוי שבטלה לא היה העובד לזו הע"ז אלא למרקוליס או לפעור יש לומר שברור היה להם שלא היה זה הגוי עובד ע"ז כזו אי נמי מדלא קא חזי' שלא הקפיד בדבר אלא לאותו שמצא ראשון צוה לבטלה ולא שאלו לאי זו ע"ז הוא עובד ש"מ דאין קפידא בדבר ואע"פ שלא היה רוצה לבטלה אלא באונס לפי שראה שרבן גמליאל לביזוי קא מיכוין וש"מ נמי מבטל ע"ז בעל כרחו, שברה מבוטלת דבודאי כיון אל לבו שאין לה כח להציל עצמה מדעתה ק"ו להציל אחרים וש"מ דאינו (דטיב) [יודע בטיב] ע"ז ומשמשיה כגון האי גוי קטן אינו מבטל שהרי רבן גמליאל לא אמר להאי שיבטלנה לפי שהיה קטן. [להלן ס"ד ע"ב] גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז עוד [או] שיקיים נמי שבע מצות שקבלו עליהם בני נח. דמות צורת לבנה היה לו לרבן גמליאל שהיה מראה אותה להדיוטות שהיו מעידין על הלבנה ואומר להם כזה ראיתם, כלומר כמה היה נראה בעיניך שהיתה רחבה פגימתו ולא היתה נוטה הפגימה לצפון או לדרום ואם היו מכחישין זה את זה לא היה מקבלן, אי נמי הוא היה יודע מצד חכמת הכוכבים ולפי המולד ששיעור פגימתו יהיה נוטה לצפון יותר מן הדרום או לדרום יותר מן הצפון ולא היה מקבלן אם לא היו מעידין עליה כהוגן והעדים שהיו יודעין שכל כך היה בודקן היו יראין ומדקדקין בדבר בראייתן, דהיינו דקא אמרינן במסקנא דלהתלמד עבד ולהבין ולהורות מותר לעשות כמה מיני הכשופין, והכא נמי אע"ג דאסור לעשות צורת אחת מכל המזלות מקטון ועד גדול מדכתיב [שמות כ'] לא תעשון אתי וגו', לא תעשון מכל מה שעומדין אתי למעלה אפילו דמות הכוכב ומלאכי השרת כלו' בכנפיהם כדמות שמפרש ביחזקאל בשש כנפים, ואם יחסר מן הכנפים נראה ממסקנא הלכה דשרי כדדרשינן בתבנית מנורה שאם היא יתירה או חסירה ממנורת המקדש שרייא.
<h2>דף מג:</h2>
וכל הפרצופות מאותן שהן בארץ כולהו מותרין כגון נשר ושור ואריה ואע"פ שמשמשין לפניו במרום כולהו לחודיהו דלא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בבת אחת כמו שהיו מחוברין יחד למעלה בגוף אחת אבל בגופין מוחלקין שרו למעבד נשר לחודיה או שור לחודיה או אריה לחודיה חוץ מצורת אדם דאפי' לחודיה אסיר דחזינן מלא תעשון אתי שהיה יכול לכתוב עמי וכתב באותיות אלו לומר דקרינן בה אותי כלומר דבר מטה לא תעשון דמות צורתי דה[י]א צורת אדם ברגלים וידים ועינים שאם יחסר אחת מאבריו לא מיתסר אלא משום חשדא ולא לקי על עשייתו, אבל עשיית צורת חמה ולבנה בטבעת בין חותמה שוקעת בין בולטת אסיר שהרי טבעת אינו מן הכלים מבוזין אלא מן המכובדין ומשום הכי מתרץ בגמ' דאחרים היינו גוים עשו לו דלא מיפקדי אעשייה גרידתא אלא א"כ מקבלם עליו באלוה, וישראל דקא עביד צורת אדם בהני שור ואריה בלא נשר לא לקי משום לא תעשון אתי דקא עביד ליה מחובר יחד כגון אחד שלשה פרצופין בטלה לה צורת אדם שהרי אין צורת מטה שהוא צורת אדם (בלא) [עם] צורת נשר וחד מהנך אבל כי עביד להו בבת אחת דמות ארבעה פנים כגון נשר ואריה ושור ואדם לקי משום לא תעשון אתי שהם דמות שמש[י] שמשמשין לפני במרום ולא לקי משום לא תעשון אתי שהוא צורת מטה אם התרה בו כך אלא א"כ התרה בו משום לא תעשון אתי דהיינו דמות ארבעה פנים בהדי הדדי. וטבעת שחותמה בולט או שוקע שאנו מפרשין בו בין חתימה להנחה דוקא שעליה צורת דירקון וישראל עשאה דהא ליכא איסורא כלל בעשיית דרקון אפי' בשיש לו ציצין בין פירקי צואר, אי נמי עשאה גוי לצורך ישראל דליכא חששא דלשם ע"ז עשאה הילכך לא מיתסרא בהנאה ומותר ללבשה באחת מאצבעותיו ולהתנאות בו ולחתום בה אם צורתה בולטת שהרי כשיחתום בה חותמה שוקע ואותה חתימה מותרת אפי' על המכובדין להיות קיימת עולמית דהא ליכא בה משום חשד כלל וכ"ש על המבוזין, ואם צורת החותמת שוקעת לא עבר בעשייתו אפי' על חשדא אבל כשיחתום בה ישראל איכא איסורא מדרבנן משום חשדא שהרי היא בולטת אבל איסורא דאוריתא ליכא דהא צורת דירקון מותר לעשותו מן התורה, אבל אם עשאה הגוי לעצמו בין שוקע בין בולט אי נמי עשו ישראל לעצמו וחתם בו גוי (גוי) לצורך עצמו ולא לצורך ישראל מיתסר אפי' בהנאה דחיישינן לשם ע"ז דלא גרע מדמיו דאמרינן יוליכם לים המלח ואסור ללבשו ישראל בין שוקע בין בולט ואסיר ישראל לחתום דהא קא מיתהני איסורי הנאה ומה שחתם בה גוי לצורך גוי מיתסר בהנאה אלא א"כ חתם על המבוזין (רשב"ג) אבל אם יש על טבעת זו צורת חמה ולבנה אם ישראל עשאה או גוי לצורך ישראל בהא לא מיתסרא בהנאה דהא לאו לשום ע"ז עבד לה אבל אסור להניחה משום חשדא אם בולטת, אבל ישראל אסור לחתום בה מן התורה בין שוקע בין בולט דהא קא עביד צורת חמה ולבנה, וכ"ש אם גוי חותם לצורך גוי דאסיר מה שחתם דהא לשם ע"ז קא עביד אם חתם על המכובדין אבל על המבוזין שרי לדעת רשב"ג, ואם גוי חתם לצורך ישראל אפילו על המכובדין מותר בהנאה, אבל אסור לישראל להתנאות בהם ואם על המבוזין או על האוכלין מותר בין שוקע בין בולט דהא לא נתכון לע"ז וחשדא נמי ליכא כיון דמבוזין הן, אבל צורת חמה ולבנה וכוכבים נאסרין בין על המכובדין לעשות ישראל עצמו לא נאסרו אלא דמות ארבעה פנים בגוף אחת ואדם אסור בפני עצמו נמי שרי... דלא תעשון אתי דקרי' דהיינו דבר מטה שיש לו צורת אדם לחודיה והוא שיש לו צורת כל האברים שיש לאדם שאם נחסר אחד מהם (לו) [לא] לקי אבל אסור משום חשדא אפילו אין לו צורת יד ורגל. וצורת שתי וערב שיש על המטבעות מבוזין קרינן להו לא מיתסרי משום כך כי הכי דלא מיתסר משום צורת חמה ולבנה ודירקון שדרך להיות נעבדין ועוד דפשיטא לן דלא נעשו על המטבעות אלו כדי לעבדן...
ר' יוסי אומר שוחק וכו', כלומר שוחק או מטיל לים בעיניה דלא חייש ר' יוסי לשמא נעשה זבל שאפי' יעשה זבל לא מיתסר מה שנזרע בו דכיון דאיכא שאר עפר השדה שהוא מותר הוה ליה זה וזה גורם מותר, וכל הני שלשה צורות שאוסר במשנה דוקא כשמצאם שלמים כולן בלא שום חסרון אבל אם נחסר מהם אבר אחד לא מיתסרי הכלים...
<h2>דף מד:</h2>
שאל פורבלוס בן פוליפוס וכו', פרבולוס גוי מין היה, אפרודיטי שם ע"ז והמרחץ עומד בחצרה, אין משיבין דברי תורה בבית המרחץ כשהוא ערום וכתיב [דברים כ"ג] לא יראה בך ערות דבר, ועוד שהוא מקום מזוהם, לאחר שיצאו שניהם מבית המרחץ אמר לו רבן גמליאל אני לא באתי בגבולה של אפרודיטי, כלו' שלא היה האפרודיטי קודם למרחץ שאבוא אני בגבוליה שאם היה כן היה נאסר המרחץ, אבל היא [באה] בגבולי כלומר המרחץ היה מקודם ואפרודיטי נעשה נוי למרחץ הילכך דל הימנה לא אסר את גבולי דהיינו המרחץ שהיה מוקדם לה שאין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי וכו', נמצא שהמרחץ היה מוקדם לה [ד"א] אע"פ שהאפרודיטי היה מוקדם למרחץ המרחץ מותר שאף ע"ז של אפרודיטי בטלה מותר בהנאה לפי שמבטלין אותה בזה הבזיון שעושין לה הביב פלובגה בלעז, ואע"פ דתנן לקמן בפירקין רק בפניה השתין לפניה גררה וזרק בה את הצואה לא בטלה, לא דמי דהתם לא הוי אלא חדא דאמרינן לפום שעה הוא דרתח עלה והדר מפייס לה כדכתיב [ישעיה ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, וכתיב ואל ארץ יביט, כלו' שיחזור לסורו אבל הכא כל שעתא ושעתא משתינן בפניה (בפניה) בודאי בטלה ואינה נעבדת כלל ואם היתה נעבדת בודאי ואע"פ דלא יהיב רבן גמליאל שכר ברחיצה, ותנן לקמן [נ"א ע"ב] דע"ז שיש לה גנה או מרחץ דנהנין מהן שלא בטובת כומרין אבל הכא כיון דרבן גמליאל אדם חשוב כל כך שמקבל מתנה מהן חשיבא להו מילתא כאלו קבלו ממנו שכר גדול...
תאנא כשיצא אמר לו אין משיבין במרחץ אלא בעודו במרחץ לא השיב לו כלל דלא גרע מהרהור דבר תורה דאסיר להרהר בבית המרחץ משום זוהמא דאית ביה והכל מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף מה.</h2>
העובדים את ההרים ואת הגבעות וכו', הן מותרין, כלומר הן הרים עצמן מותרין לחצוב מהן אבנים ולקנות מהן דמחובר לקרקע אינו נאסר כדנפקא לן מאלהיהם על ההרים [דברים י"ב] ולא ההרים אלהיהם כדדריש ליה ר' יוסי הגלילי. ומה שעליהן כגון אם צפה זהב וכסף... אסורין לעולם שנ' [שם ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהן ולקחת לך, אע"ג דאינהו לאו ע"ז מיקרו גזירת הכתוב הוא שכל מה שהוא תלוש שהוא מונח עליהם מיתסר בהנאה דהא כתיב עליהם, ואע"ג דאמרינן דהן מותרין אבל עובדיהן בסייף אם הם בני נח ואם ישראל בסקילה לפי שהם מכעיסין להב"ה בדבר שאין בו תועלת ולא גרע מהמשתחוה לחמה וללבנה שאינן נאסרין ועובדיהן בסקילה. ר' יוסי הגלילי אומר וכו', זה המקרא מלמדנו שהמחובר אינו נאסר שכל אלו ההרים מקומות היו שעובדות עליהם לאלהיהם שהיו עומדין שם ורצה לומר שאבדו לגמרי מה שהיה על ההרים דהיינו צורות טעותן צלמים ופסילים אבל לא נתכון לאסור ההרים עצמן דהא כתיב בהן על ההרים ולא כתיב ההרים והגבעות דהוה במשמע שיאבדו ההרים עצמן, ומקשי' במשנה עצמה ומאחר שהוא כן דדבר מחובר לא מיתסר למה אשירה אסורה מן התורה דכתיב [שם י"ב] ואשריהם תשרפון באש, ולא דרשינן תחת כל עץ רענן ולא עץ רענן עצמו, ומשיב לפי שהיה בה תפיסת ידי אדם שהרי אדם נטעו מתחלה לכן מה שאין כן בהרים. אמר ר' עקיבא אני אדון ואבין ואפרש דהאי כל [עץ] רענן לא לדרשא אתא דהא לגופיה אצטריך להודיענו אותן המקומות שנותנין שם צורות של ע"ז והם ההרים והגבעות ועץ רענן שבידוע יש שם ע"ז תחתיה וחייב אתה לשרש ולבער אותה, וא"ת האי על ההרים הרמים נמי נימא לסימנין אתא אבל לא אתא להתיר ההרים והגבעות, הא לא קשיא דר' עקיבא כת"ק סבירא ליה דדריש מלא תחמוד כסף וזהב עליהם נפיק ליה ולא אשכחן בקרא במקום אחר שיאסור ההרים ואשכחן באשירה דכתיב ואשריהם תשרפון באש. ובגמ' פריך מאי איכא בין ר' יוסי דנפקא ליה מאלהיהם על ההרים לת"ק דנפיק ליה מלא תחמוד כסף וזהב עליהם, ומתרץ איכא ביניהו אילן שנטעו ולבסוף עבדו דלת"ק כל דבר שהוא מחובר עכשיו מותר ולר' יוסי דמזכיר תפיסת ידי אדם אסיר דהא הוה ביה תפיסת ידי אדם...
<h2>דף מז.</h2>
מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכו', כלומר שזה הכותל היה חוצץ בין ביתו לע"ז והכותל כולו מן הישראל והאי ע"ז אינו רוצה לומר בית שמטמינין בו לע"ז דההיא אינו נאסר (אלא האי בית עצמו) אלא בעוד שע"ז בתוכו אלא האי בית עצמו היה נעבד ולא היה יכול לאסור כותל הישראל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הילכך אבני כותל מותרין בהנאה ואם נפל אסור לבנותו דאי עביד אשתכח דמהנה לע"ז, כיצד יעשה כונס הכותל לתוך שלו ד' אמות כלומר אם היה מקום עובי הכותל אמה כונס לתוך שלו ג' אמות ואמה של מקום הכותל שלו הרי ד' אמות ועל כרחן יצטרכו הכומרין לבנות כותל אחר, ובגמ' פריך והא שביק רוחא לע"ז, ומשני דממלא אותן ד' אמות בהיזמי והיגי, כלומר קוצים. היה כותל זה שלו ושל ע"ז כלומר מקום הכותל והאבנים עצמן מחצה שלו ומחצה של ע"ז נידון מחצה על מחצה, כלומר שאם עובי הכותל אמה חשוב חצי אמה של מקום [ע"ז] וחצי האמה שלו ומכניס לתוך שלו ג' אמות ומחצה ואותו חצי האמה שהיה שלו ד' אמות אבניו ועציו ועפרו של אותו חלק של ע"ז מטמאין כשרץ ומטמאין אדם וכלים טומאת ערב ומטמא במגע ולא במשא שנ' [דברים ז'] תשקצנו כלו' תן לו דין שקץ דהיינו שרץ. ר' עקיבא אומר (בכרת) [כנדה], כלומר מטמא נמי במשא דהא איקשי רחמנא לנדה, וא"ת כשנפל אותו כותל אמאי מיתסר למאן דסבירא ליה דע"ז שנשתברה מאיליה מותרת דאמרי על עצמה מצלת על אחרים לא כ"ש, יש לומר דכל אבן ואבן שבכותל הם נעבדות ולא שברים הם...
<h2>דף מז:</h2>
שלשה בתים הן וכו', שלשה דיני בתים הן לענין ביטול ע"ז בית שבנה מתחלה כשהיה בתלוש לעבדו והשתחוה על האבנים כשהוא בתלוש הרי זה אסור בהנאה לעולם עד שיטלנו גוי אבל אם בנאו מתחלה לבית דירה ואחר כך סיידו וכיירו וחדש בו לשום ע"ז והשתחוה לו לאותו הבית נוטל הגוי מה שחדש והבית מותר שלא קבל הגוי לאותו בית באלוה אלא כל זמן שאותו חדוש בו וכשנוטל החדוש כבר בטלו והחידוש נמי מותר שהרי נשבר לכמה שברים, אבל אם לא בנאו לבית להשתחוות לו אלא להעמיד בתוכו ע"ז ולא התשחוה לבית מעולם וסלק הע"ז שבתוכו הבית מותר, וכל ביטול הנאמר במשנה זו וכיוצא בה מע"ז של גוי מיירי דאי בע"ז של ישראל משומד אי נמי שהגביה ישראל לזכות בכסף וזהב שלה שוב אין לה בטילה עולמית אלא בסיידו וכיירו כיון שנטלה מה שחדש אפי' בישראל משומד שאין ע"ז שלו בטילה הכא בטיל דהא לא אסר אלא החידוש וההוא חידוש שנטל אע"פ שנשבר לכמה שברים אין לו ביטול עולמית כיון דשל ישראל משומד הואי...
שלש אבנים הן לענין ביטול ע"ז אבן שחצבה מן ההר מתחלה לבימוס מקום מושב ע"ז שמושיב הצלם עליה ועובדין את הבימוס (עמו) [עצמו] כע"ז הרי זו אסורה ואפי' לא העמיד עליה ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה (ולהסתיר) [ולחסר] ממנה עד שתיפגם ואם ישראל (רוצה) [חצבה] לעבוד עליה לע"ז אסורה עולמית. סיידה וכיירה לע"ז והיא היתה חצובה לע"ז ועומדת נוטל ישראל מה שחדש הגוי ושוחק וזורה לרוח לפי שישראל אין בו כח לבטל ע"ז של נכרי והאבן מותרת שברים העמיד עליה ע"ז כלומר לפי שעה ולא הקצה את האבן אלא לבימוס וסילק הע"ז מעליה הרי זו מותרת ואינה צריכה ביטול...
<h2>דף מח.</h2>
שלש אשרות הן וכו', הרי זה אסור עד שיבטלנו הגוי או שיחסר ממנו קצת ואם ישראל הוא המבטל אין לו ביטול כלל דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי, גדעו גוי או ישראל לע"ז לצורך ע"ז לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה והוא היה כבר נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשירה ועיקרו מותר בהנאה שהרי לא קבלו באלוה אלא בשביל אותן ענפים שעתיד להחליף וכיון שנוטל מה שהחליף בטלו, העמיד תחתיה ע"ז ונטלה גרסי' ולא גרסי' וניטלה אלא ונטלה דהיינו וסלקה כדקתני בשאר בני קדמאי...
איזו היא אשירה וכו', כלומר אי זו היא אשירה שאסרה אותה התורה כל שמעמידין תחתיה ע"ז, ר' שמעון אומר כל שעובדין אותה לאשרה עצמה אבל אם יש תחתיה ע"ז ואין אנו יודעין אם עובדין לאילן האילן מותר וכו', ובגמ' מקשי והא אנן שלש אשרות תנן למה לי למהדר ולמיבעי אי זו היא, ועוד התם תני תלת והכי חדא, ומשני שנים דברי הכל ואחת מחלוקת ר' שמעון ורבנן והכי קאמר ואי זו היא אשירה שחולקין בה ר' שמעון ורבנן, ומשיב כל שיש תחתיה ע"ז וכו'...
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה, כלומר של אשירה שהרי נהנה ממנה והתורה אמרה [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והאי צל לאו תחת נוף האילן הוא דא"כ לא מתני ליה. ואם ישב טהור דהא קתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר [טמא] אלא ודאי מן האילן והלאה הילכך לאו אוהל הוא שהרי יושב בצלה מרחוק ואינו יושב תחתיה שכשחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל (אסור) [ארוך] וכשחמה עומדת באמצע הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו. לא יעבור תחתיה, תחת נוף האילן שהאהיל האילן תחתיו ואם עבר טמא דאי אפשר דליכא תקרובת ע"ז והתקרובת מאהיל עליו ותקרובת ע"ז מטמא באהל (אף זבחי מתים) כדכתיב [תהלים ק"ו] ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף זבחי מתים מטמא באהל. היתה גוזלת את הרבים כלומר באמצע רשות הרבים שאין דרך לנטות ימין ושמאל, אם עבר טהור לפי שהיא באה בגבולינו ואין אנו באין בגבולה ואפילו תחתיה ממש ולא אסרינן ליה משום טומאת תקרובת לפי שספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, ובגמ' אמרינן דמותר לעבור תחתיה לכתחלה כיון דליכא דרכא אחרינא דאי איכא דרכא אחרינא אסור לעבור תחתיה לכתחלה ואפי' הכי אם עבר טהור...
אמר ליה רב ששת לשמעיה כי מטית התם ארהיטני, כלומר רב ששת שהיה סגי נהור והיה בעיר שהוא דר שם ע"ז שהיתה גוזלת את הרבים ולא היה דרך אחרת לעבור תחתיה ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו שהיה אומר לשמשו כשיגיע שם יריצנו מהר משם שלא ישהא תחת טומאת ע"ז...
זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים שהאילן גם הוא קשה להם שמעכב החמה מלבא עליהם אבל לא בימות החמה שהצל יפה להם ונמצא נהנה מן האשירה, והחזירין ליטוגא בלע' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים שהצל יפה להם. ר' יוסי אומר אף לא ירקות וכו', מפני שהנבייה כלו' עלין הנושרין בימות הגשמים מן האילן נעשין זבל, ואע"ג דסבירא ליה לר' יוסי דזה וזה גורם מותר כדתנן [לעיל מ"ג ע"ב] ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח לא דמי דהתם קא מיכוין דליזול לאיבוד ואי נמי לא אזיל לאיבוד שהרוח יוליכנו למקום הנזרע אין אנו חוששין דזה וזה גורם מותר אבל הכא דלא קא אזיל לאיבוד ונראה כמתכוין ליהנות מזבל העלין אסיר לכתחלה, ורבנן דשרו לזרוע תחתיה ירקות בימות הגשמים אע"ג דסבירא להו דזה וזה גורם אסור דהא לא שרו אלא להוליכן לים הגדול כשהן שלמים לא קשיא דהיינו טעמא דשרו הכא משום דסבירא להו דלא משבח להו כלל דכמה דמשביח בנבייה פוגם בצל ונמצא דלא נהנו ממנו כלל...
נוטעין יחור של ערלה, יחור נוף שהרי אין עצים של ערלה נאסרין ואין נוטעין אגוז של ערלה לפי שהוא פרי ונאסר בהנאה ואע"פ שמה שהוא מוציא על ידי היתר מוציא דהינו הקרקע אבל לכתחלה אסיר לבטל איסור. ואין מרכבין בכפניות של ערלה, ואם נטע אגוז או הבריך יחור שיצא מאגוז של ערלה מותר דהא איכא זה וזה גורם דהיינו קרקע של היתר שעוזר אותו לגדל והבריך [ד]קתני אחר נטע אגוז לא איצטריך למיתני דהא אפי' היחור בעצמו שיצא מן האגוז הרי הוא מותר דהא זה וזה גורם הוא, ויש מפרש האי אבריך וארכיב הוי שהבריך ייחור אחד של היתר באילן זקן מותר מיד לאכול פירות שיוצאין מן הייחור דילדה שסבכה בזקנה בטלה לגמרי לפי שזה וזה גורם הוא.
<h2>דף מט.</h2>
הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, בזבל של ע"ז כגון פרש של עגלי ע"ז דמיתסר פירשייהו משום דניחא ליה בניפחא אי נמי ששחק ע"ז ונפלו השחקים באותה גנה ואיכא היתר גוף הקרקע ואיסור אותו זבל ושניהם גומרין להגדיל הזרע.
<h2>דף מט:</h2>
נטל הימנה עצים וכו', כלומר מן האשירה אסורין אותן עצים בהנאה בישראל קא מיירי שאין בו כח לבטל ע"ז של נכרי וכ"ש דידיה דהא אפילו גוי נמי אינה יכולה לבטלה דע"ז של ישראל משומד אין לה בטילה עולמית. הסיק בהם את התנור אם חדש הוא יותץ דאותו שבח של עצי אשירה לעולם יהיה בזה התנור החדש שהרי הוא נאפה בעצים דאיסורא ולא סגי ליה ביוצן ויתחמם פעם אחרת בעצים דהיתירא דלכתחלה אין מבטלין איסור שהרי שבח העצים של איסורא לעולם יהיו נכרין באותו תנור, אבל אם ישן הוא יוצן דכיון שניכר [שכבר] נעשה כלי(ם) בעצים דהיתירה ולא נתחזק באותו היסק של איסורא כלל סגי ביוצן שלא יאפו בו לחם בזו ההסק ונמצא שלא נהנה כלל בהן. אפה בו את הפת, כלומר בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר או בישן בהיסק עצי אשירה הוה ליה בתרויהו זה וזה גורם דאיסור שנתחזק בהם את התנור מראשיתו נעשה כלי על ידו ועל ידי גורם נמי דהיתר דהיינו היסק שני של עצי היתר אסורה בהנאה דסבירא ליה דזה וזה גורם אסור. נתערב אותו פת שהוא אסור בהנאה באחרים של היתר כולן אסורין בהנאה דספק איסורא לחומרא וכיון שאותו פת אינו ניכר בכל אחד ואחד מספקא לן שמא איסורא הוא ובפדייה נמי כשיעור מה שהיה שוה אותו לחם איסור וישליך דמיו לים הגדול כדבעינן בהקדש שיש לו פדיון לא סגי בהא דאיסורי ע"ז אין להם שום היתר לעולם, ור' אליעזר אע"ג דסבר זה וזה גורם אסיר סבירא ליה דיכול לסלק איסורא מינייהו על ידי פדיון כדאמרינן גבי הקדש... נטל ממנו כרכר הוא כלי שאורגין בו את הבגד, ובגמ' פריך למה לי למהדר ומיתנא האי משנה דכרכר כיון דתנא הא דעצי אשירה ואפה בו את הפת, ומשני דקמ"ל דר' אליעזר כי הכי דשרי בדבר שכבר כלה האיסור מן העולם כגון פת שנגמר בעצי אשירה שנשרפו תחלה קודם שנהנה מהם שהרי לא הכניס שם העיסה עד שנשרף הכל כמו כן ואזיל לקולא בדבר שהאסור עדיין הוא בעולם וסגי ליה בפדיון ואי תנא דכרכר ולא תנא הא דאפה בו את הפת הוה אמינא דרבנן הוו מודו לר' אליעזר בהיסק של איסור (דלא) [ד]סגי ליה בפדיון כיון דמקלא קלי איסורא קמ"ל דאפילו בכי האי אמרינן אין פדיון לע"ז...
הלכה כר' [אליעזר] דיש פדיון לע"ז ומוליך אותו הפת לים המלח ומשתרו כולהו דנמצא שאינו נהנה [מ]ע"ז שהרי השליך דמיו לאיבוד. (הא) [ההוא] דאיערבא ליה חבית דסתם יינן בחמריה כלומר שנתערב יין ביין וטעמא דסתם יינן דשרינן בפדיון שישליך דמי אותו יין לים המלח ומשתרי אידך בהנאה אבל לא בשתייה דהא מיתסר משום ניסוך וכ"ש שנתערב יחד, דאי הוה יין של יין נסך ממש לא מהני ליה כלל פדיון, והכי דבעינן בסוף מסכתין [ע"ד ע"א] אמ' רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינן ואפי' יין מותר כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו שאותן משליכין לים הגדול. ושפויין מפרש (בגמ') בפירוש המשנה. איתמר ע"ז שנשתברה מאיליה וכו', מוקים לה בגמ' [גליון, דבע"ז] של חליות פליגי שהדיוט יכול להחזירה ומשום הכי (ד)אמר רב דצריך לבטל כל חוליא וחוליא, ושמואל מיקל בהא (דאפי') דסבר אין ע"ז צריכה לבטל אלא כשהיא עומדת בדרך גדילתה דהיינו שהוכנה להיותה כך, והני חוליות כיון שנשברו אחד מהן ונתפרקו האיברים בודאי בטלוה. והלכתא כרב באיסורי דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשרי בביטול אחד מקיסם שלה אבל בלא ביטול קיסם אחד מקסמיה לא מישתריא דע"ז שנשתברה מאיליה אסורה כר' יוחנן, ויש לומר דאפילו בלא ביטול קיסם אחד מקסמיה שרי רב דע"ז של חליות לא חשיבא כולי האי מעיקרא [שנאסר] כשנשתברה מאיליה אע"ג דמחמרי בע"ז שנשתברה שאינה של חליות (לא) [כיון ד]חשיבא להו מעיקרא ואע"ג שנשתברה מאיליה פלחי לה...
כיצד מבטלה וכו', כיצד מבטלה גוי לאשירה של גוי, קירסם כלומר נטל קיסמין יבישין לצרכו לשרוף אותן, זירד עפים לחים שבה הרי זו בטליה כיון שנהנה מגוף האשירה עצמה וחיסר אותה גלי דעתיה דלא חשיבא עליה... שפה לצרכה וכו', השתא מיירי בע"ז של כסף וזהב ושיפה אותה כל סביבותיה שלא תהא עבה כל כך לצרכה, כלומר ליפ(ת)ותה אסורה היא עצמה, אבל אותן שפויין מותרין שהרי מבוטלין הם שברם ושוב אינו רוצה לעבוד אותן וישראל כלו' ואם אותו המשפה ישראל אע"פ שיהיה הע"ז של נכרי הוא ושפוייה אסורין עולמית דאין ישראל יכול לבטל שום ע"ז אע"פ שלא הגביהה מעל הקרקע משום גזירה שמא יעשה כן אחר שהגביהה והיכא דהגביהה הויא לה ע"ז של ישראל דאין לה בטילה עולמית דחזינן מאשיריהם הנשרפין באש דלא הוה סגי להו בשום בטול בעולם לפי שכיון שעבדו ישראל לעגל וגלהי דעתיהו דניחא בע"ז מיד נעשו כל האמוריים והכנעניים שלוחים של ישראל לנטוע אשרים וחמנים ונאסרו כל אותן שנטעו אחרי כן בכל אותן ארבעים שנה ונאסרו אסור עולם ושוב אין להם תקנה אלא לשריפה ולאבד שמן מן העולם וכשם שעקר השם ישתבח שמו לעד ולנצח כל הע"ז שבארץ ישראל בימי השופטים הצדיקים אשר שפטו את ישראל כן יעקור ויאבד שם כל הבעלים והפסילים והאלילים מתחת כל השמים ופלחי אלהיא די שמיא (וארקא) [וארעא] לא עבדו יאבדו מארעא ומתחות שמים אלה במהרה בימינו...
ר' ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו וכו', בצד מרקוליס שהיא עיקר מרקילוס דהיינו אחד מכאן ואחד מכאן ואחת על גביהן ודרך עבודתו לזרוק אבנים קטנים עליהם וכיון דבצד מרקוליס משכח להו בתוך ארבע אמות ואיכא גובהה ביני ביני מפסקת ביניהם ובין עיקר המרקילוס שהן נחשבות כמרקילוס קטן אסורות אבל שתים מותרות דהא לא דמו כלל למרקוליס גדול וכיון דאיכא גובהה ביני ביני שרו דאי ליכא גובהה ביני ביני אפילו שתים אסורות דהכי תני בבריתא, ורבנן סברי לא שנא שלש ולא שנא שנים נראות עמו דליכא גובהה ביני ביני אבל אין נראות עמו דאיכא גובהה ביני ביני שרי דאין דרך לעשות המרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול...
<h2>דף נ.</h2>
גמרא. אמר רב גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב מניין לתקרובת ע"ז וכו', מקיש אותה למת [ד]אין לו בטלה עולמית שלעולם הוא מטמא באהל.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו מעות וכו', כלומר בראשו של מרקוליס, מעות כסף וכלים שהם דבר שאינו נוי אלא קלון אפי' תהיה של כסף ושל זהב מותרין דאינו נראה תקרובת וכיון דאין עבודתו בכך אלא בזריקת האבנים משתרו, אבל פרכלי ענבים וכו', שדרכן להיקרב על המזבח אסיר אפילו לגבי מרקוליס אע"ג שאין דרך עבודתה בכך דחיישינן דילמא לתקרובת הובאו שם. דכי (ד)כתיב [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם לא אסר הכתוב אלא כשעומד עליו דרך כבוד דהיינו דרך מלבוש או צפוי אבל דרך גנאי אמרינן דילמא איניש אצנעינהו שם שהיה סבור שהרואים יאמרו לתקרובת הובאו שם כי הכי דלא נגנבינהו...
כל שהוא לפנים מן הקיקלון, קיקלון היא ידועה שמעמידין לפני ע"ז ומיכוין שמה לגנאי וגורין אותה קיקלון (שם) [שני] שמות לגנאי האחד קי כמו צואה וקלון כמו [ישעיה כ"ב] קלון בית אדוניך, ואפי' מים ומלח שאינן דבר של נוי אם עומדין לפנים מן הקיקלון אסור דתקרובת היא בודאי כיון שהכניסו שם אבל חוץ לקיקלון יש לומר שהוצנע שם כדי שלא ישלוט יד איש היו סבורין שמשל ע"ז הם ולא הונחו שם לשם תקרובת אם היא דבר של נוי (ו)אזלינן לחומרא וחיישינן דדילמא תקרובת היא אבל בדבר שאינו של נוי לא חיישינן לתקרובת.
ע"ז שהיה בה גינה או מרחץ וכו', נהנין מהן שלא בטובה כלומר בעינן שלא יעלה שכר לכומרים כי היכי דלא ליזיל ולידו וקא עבר משום [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך, ואע"ג דאותה גינה ומרחץ היא של ע"ז אינן נאסרין דהא קימל"ן [מ"ד ע"ב] אין הקדש לע"ז שאם יאמר בית זה [לע"ז] אינו נאסר אלא דבר שהוקרב לפניו לתקרובת. ואין נהנין מהן בטובה בטובת כומרין שהן אבוקין הרבה לע"ז ואפילו שלא ביום אידם אזיל ומודה אבל לטובת הנאה הוא לא אביקי כוליה האי דליזיל ומודה. היתה שלו ושל אחרים, כלומר ואם יש לאחרים חלק בה לא איכפת לן בטובת כומרין אם נהנין ממנה דהאי רווחא מעלמא אתיא להו ולא מצד ע"ז וכיון דלאו יום אידם לא אזיל ומודה... ע"ז של נכרי [אסורה] מיד, כלומר לא איכפת אם לא [עבדה] עדיין (דכידון) [דכיון] דעשאה לא יחזור בו דהא רגיל הוא בע"ז, אבל בע"ז של ישראל משומד הוא חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו הילכך אינה אסורה בהנאה עד שתהא נעבדת, ובגמ' ילפינן להו מקראי...
בטובת כומרין הוא דאסיר ואע"ג דלאו יום אידם הוא אבל אי מהני לשאר עובדין שאינן אדוקין לע"ז כל כך שרו דלא אזלי ומודו אלא ביום אידם, מאן דמתני אסופא וכו', דאסר בטובת כומרין אע"ג שיש לאחרים חלק בה כ"ש ארישא דכוליה של ע"ז היא דאסרי בטובת כומרים ומאן דמתני ארישא שאין לאחרים חלק בה התם דין הוא דליתסר טובת הנאה של כומרים דבודאי אותן דמים שנותן יודע שיגיעו ליד הכומרין אבל בסופא שיש לאחרים חלק בהם דאיכא למימר שמא זה הממון שנותן בו לא יגיע אלא לאחרים ולא לכומרים ולמחר יקחו הכומרים כנגדו שרי.
<h2>דף נב:</h2>
נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו שלו היינו ע"ז שרגיל לעבוד אותה אם פעור אם מרקוליס ושל חברו שאינו רגיל לעבדה כגון שאע"פ [שעובד] לפעור יכול לבטל מרקוליס דכיון דיודע בע"ז מה טיבה עכשיו והשתא קא מבטל ע"ז שרגילים אחרים לעבדה גלי דעתיה שאין בע"ז שום ממש ואפשר דמשום בושת אינו עושה כמו כן מאותה שהוא רגיל בה, אבל ישראל משומד אינו מבטל אפי' ע"ז שעבדה עד היום דע"ז של ישראל אין לה בטילה עולמית ואפי' נכרי אינו יכול לבטלה לפי שהיא טעונה גניזה או שריפה כדכתיב [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש ואבד תאבדון וגו', ק"ו שאינו יכול לבטל ע"ז של נכרי, והמבטל ע"ז כגון ששברה או פחס בפניה כדמפרש ואזיל... ביטל משמשיה, כלומר המיוחדין להשתמש לפניה ואע"פ שלא שלח ידו בהן לשברן ולקלקלן דכלים לא נאסרו אלא שעבדו בהן לפניה וכיון דבטיל ע"ז עצמה גלי דעתיה שאינו רוצה ליחד אותם לתשמיש ע"ז עוד אבל אם ביטל תשמישן אע"ג דמהני נמי אותו ביטול לעצמן ומותר ליהנות מאותן כלים לגבי ע"ז עצמה שעובד בהם לפניה לא מהני והילכך היא אסורה עדין עד שישבור אותה...
<h2>דף נג.</h2>
כיצד מבטלה וכו', בגוי מיירי ובע"ז של נכרי מיירי, קטע ראש אוזנה וכו', אע"פ שלא שברה אלא מקצת מראשי אבריה אפילו הכי נתבטלה, פחסה שהכה אותה במכוש או בקורנס של ברזל ואע"פ שלא חיסר ממנה דבר הרי היא מבוטלת, ומפרש בגמ' דדוקא שפחסה בפניה וביטל צורת פניה אבל מאחוריה או על אחד מאבריה לא בטלה, רק בפניה וכו', או גררה [וזרק בה] הצואה אינה בטילה דאמרינן דלפום שעתא הוא דרתח עלה כיון שלא שברה בשעת כעסו ובקינוח לחודיה יכול להחזירה לכמות שהיתה לא מיקרי ביטול כדכתיב [ישעיה ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו וגו', ופנה למעלה כלומר שיודה בבורא הכל וסמיך ליה ואל ארץ יביט אחר כן לסורו הרע ויפנה אל חשכו. מכרה או משכנה וכו', כלומר לצורף ישראל שהוא עתיד לחבלה אפי' בתורת משכון סבר ר' שכוונתו לבטלה וכ"ש כשמכרה לו לגמרי, ורבנן סברי אפי' כשמכרה לו לא בטלה דסבר דכיון דע"ז דמיה יקרין לא ירצה זה הצור(ה)[ף] לחבלה ולעשות ממנה כלים אחרים אלא ימכרנה לגוי ויפלח ליה ותנא משכנה להודיעך כח דר' ותנא מכרה להודיעך כח דרבנן דאסרי...
וכי מאחר שלא חסרה היכי מבטיל לה, כלומר ליהוי כרק בפניה דלא בטלה, ומשני כגון שפחסה בפניה כגון שבטל צורת פניה הילכך אע"פ שלא חסרה בטלה, אבל רק בפניה או השתין בפניה לפום שעתא הוא דרתח עלה והדר פלח לה כדכתיב [ישעיה ח'] והיה כי ירעב וגו', והדר לבתר דנח מרתחיה כתיב ואל ארץ יביט והנה צרה וחשיכה וגו' כלומר שחוזר לקילקול ופלח לה הילכך לא בטלה.
<h2>דף נג:</h2>
ע"ז שהניחוה עובדיה וכו', כלומר שהניחוה עובדיה ולא רצו להוליכה עמהם אם שעת שלום היא שהיו יכולים להוליכה עמהם ולא רצו להוליכה עמהם ש"מ דבטולי בטלוה ומותרת, וכגון שאין עתידין לחזור שאם היו עתידין לחזור מצינן למימר לא נטלוה עמהם לפי שהיה בדעתן לחזור כאן, בשעת מלחמה אסורה כלומר אם שעת מלחמה היא שלא היה פנאי להוליכה עמהם אסורה ומיירי כגון שאין יכולים לחזור מן אותה העיר שהלכו לשם מחמת אונס שאם היו יכולין למיהדר ולא הדרי אמרי' ביטולי בטלוה הכי מתפרש בגמ'... בימסאות של מלכים וכו', והוא מקום שמעמידין עליהם צלמים כדי שישתחוו להם מלכים הרי אלו הבימסאות מותרות אע"פ שהעמידו עליהם הצלמים מפני שהמלכים מניחין אותה דרך שהצלמים שם ועוברין בדרך אחרת גלי דעתייהו אותן מלכים שאין חוששין לאותן הצלמים, ונהי דאותן הצלמים אינן מבוטלין כיון שלא עשה מעשה בגופן אבל לגבי הבימסאות דלא מיקרי משמשי ע"ז כיון שלא הוקמו אותן הבימסאות מתחלה אלא (עד) עכשיו, והכי מתפרש בגמ' דחסורי מיחסרא והכי קתני מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין והמלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת, ויש מי שפירש שאלו הצלמים ע"ז חדשה הם שרוצה זה הכומר להוסיף אותה בעולם ורוצה שיחנכנה המלך וכיון שהמלך לא קבלה עליה שהרי נטה מאותה הדרך ש"מ שזה הצלם עצמו לא היה נעבד לעולם וכיון שהצלם לא חל עליה שם ע"ז כלל כ"ש שלא נקרא הבימסאות משמשי ע"ז, ודוקא בע"ז חדשה הוא דבטלו הבימסאות אבל בע"ז ישנה לא בטלו הבימסאות בכי האי גונא.0...
מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ומקשי בגמ' ומשום שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין מותרין הן כ"ש דליתסר, ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני מפני שמעמידין אותה בדרך שהמלכים עוברין והמלכים מניחין דרך זו ועוברין בדרך אחרת ש"מ דבטולי בטלינהו...
<h2>דף נד:</h2>
שאלו את הזקנים ברומי וכו', יאבד את העולם מפני השוטים, ותנא בבריתא אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטין שקלקלו עתידין ליתן את הדין, (אין) [אף אנו] מחזיקין ידי עובדיהן [של] אלו, כלומר ידיהם של אלו העובדין לחמה ולבנה שאם היו רואים ששאר ע"ז חריבות מאילין ואלו קיימות היו רוב העולם עובדין לחמה וללבנה ולכל צבא השמים משום הכי מאריך השם אפו וסובל לכל מה שעובדים להם ואינו רוצה להחריבן ונתן לפני האדם שני דרכים דרך החיים ודרך המות וצוה אותו ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך ולמען יטב לך ולמען יאריכון ימיך למען יטב לך בעולם הזה ולמען יאריכון ימיך בעולם שהוא ארוך...
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הגוים, כלומר גת שדרך בו הגוי ענבים ומיירי בגת חדשה או (כשירה) [ישנה] שהיתה של ישראל מעולם אע"פ שהוא נוטל ענבים בתוך היין נמצא שנגע ביין בידו ממש ועוצר אותן בידיו ונותן לתפוח והוא אסיפת (רגל) ענבים שתחת הקורה קרי תפוח אפילו הכי אינו נאסר דקסבר [תנא] דידן דלא הוי יין נסך עד שירד לבור, אבל אם ירד לבור מה שבבור אסור אם נגע בו (אם נגע בו) גוי אחר כן דאיחשיב יין כיון שנפרש לגמרי מן החרצנים והזגים והבור הוא בו[ר] סיד שאינו מאבד טיפה והיין משתמר בתוכו ולאחר יום או יומים מעלה אותו משם בכלי שבידו ומניחו בחביות וקמ"ל האי תנא דחשיב יין אע"פ שאינו עדיין מושם כיון שהופרש לגמרי מן הגת והוא עודנו והשאר מותר כלומר היין של שאר בגת יכול ישראל לקלוט אותו עד שלא ירד לבור, ובגמ' מוקמינן דלית הלכתא כמשנה זו אלא אפי' בעודו בתוך אם הגת עומד במדרון ויש שם מקום פנוי שמתקבץ בו היין שם חשבינן ליה יין ואע"פ שלא ירד היין לבור אם נגע בו גוי מיתסר אפילו בהנאה. דורכין עם הנכרי בגת, כלומר אם הענבים והגת הם של גוי יכול ישראל להשתכר עמו ולסייעו לדרוך ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה הוא דהא אפילו בשתייה שרי לדעתיה דהאי תנא כל זמן שלא ירד לבור, ומשום גורם טומאה לחולין שבארץ אי נמי לתרומה (ולמעשות) [ולמעשרות] שבו ליכא שהרי משעה שדרך בהם נכרי מעט נטמאו ומשום מסייע ידי עוברי עבירה נמי ליכא שהרי הגוי לא נצטוה על המעשרות ועל התרומה להפרישן כלל. [ע"ב] אבל לא בוצרין עמו לפי שנותנה בגת טמאה ונמצא שהוא גורם להם טומאה ואסור לגרום טומאה אפילו לחולין שבארץ ישראל, אבל ישראל העושה פירותיו בטומאה אין בוצרין עמו לפי דאסור לגרום טומאה אפי' לחולין שבארץ ישראל ואפי' בצרן הוא עצמו ונתנן בגת טמאה אסור לסייע אותו לדרוך משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה שהרי הוא מפריש תרומותיו ומעשרותיו בטומאה והוא מצוה להפרישם בטהרה, ודריכתן היא עיקר דכשנעשין משקה באותה שעה (ש)מתחייב במעשר. אבל מוליכין עמו וכו', של אותו ישראל העושה פירותיו (בטומאת) [בטומאה] חביות ריקניות לגת כדי למלאן ומביאין עמו מן הגת החביות המלאות שהרי כבר נעשה היין ונטמא וכבר נתחייב במעשר ותרומה ונטמאו קודם שהתחיל לסייעו וייין שכבר נטמא מותר לתתו בחביות טמאות... נחתום העושה בטומאה וכו', אין לשין ואין עורכין וכו', אין לשין לפי שהוא גורם טומאה לחולין שבארץ ישראל שהרי הוא לש אותה בעריבה טמאה אע"פ שלש אותה הנחתום בעצמה וניטמא אסור לסייעו לערוך שקורין בלע' מדירר לפי שהעריכה קובעתו לחלה שאם היתה עיסה רכה הרבה שאינה ראויה ליעשות ממנה פת עבה לא הוה מיקרי לחם וכתיב [במדבר ט"ו] והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', אבל מוליכין עמו פת לפלטר כלומר כדי שימכרנו לו בחנות שהרי כבר נתחייב בחלה וכבר ניטמא...
<h2>דף נה:</h2>
אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך, כלומר שכן הוא דרך הגת שצדו אחד עשוי במדרון וצד אחד הוא גבוה ממנו ולאחר שדורכין הענבים מסלקין החרצנים והזגין לצד גבוה (של גבוה) של גת והיין נמשך מהם לצד הגת העשוי במדרון ונופל מן אותו צד הגת העשוי במדרון לבור וקמ"ל רב הונא דכיון שנמשך היין מן החרצנים והזגין ועומד בפני עצמו במדרון הגת נעשה יין נסך אע"פ שעדיין לא נפל מן הגת לבור, ומקשינן והתנן אינו עושה יין נסך עד שירד לבור וקשיא לרב הונא, ומשני בגת פקוקה ומליאה, פקוקה כלומר שפקקו הצנור שעל פי הבור שלא יכול לירד שם והיא היתה מליאה כולה ענבים לא נמשך בה היין ולא זז ממקמו אלא במקום שנסחט שם עומד, כלו' שאינו עומד בפני עצמו מופרש בין הזגין והחרצנים שהרי הענבים מגיעין על שפת הגת שאם לא היה הגת אלא חציה והיין יעלה הרבה מן הענבים לשפת הגת ואין אשכולות ענבים מעורבין בו התחיל למישך קרינן ביה, ויש מי שאומר דלא מיקרי התחיל לימשך בענין זה כיון שיש ענבים מלמטה ואין פירוש מליאה רוצה לומר שיגיע הענבים לשפת הגת אלא רוצה לומר שיהיה המדרון מן הקרקעית שבגת מלא ענבים שאין שם יין בגת שלא יהיו הענבים תחתיו. תא שמע ירד בבור מה שבבור אסור אם נגע גוי ביין שבבור והשאר מותר אע"ג שיגע בו גוי ואע"פ שכבר התחיל לימשך שהרי לא היתה פקוקה וסננו את החרצנים והזגין מלפני נקב הגת כדי שלא יעכבו הקילוח היורד מן הגת לבור שלפניו, ומשני רב הונא מתני' מיירי במשנה ראשונה ולבסוף חזרו חכמים בהם והחמירו יותר שאפילו בהתחלתו לימשך נחשב הכל יין אפי' שנשאר במדרון הגת דתניא (בראשונה היו אומרין בב"ד חזרו לו) בראשונה היו אומרים (בב"ד) [בד"ד] אין בוצרין עם הנכרי שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אבל דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא חזרו לומר (בב"ד) [דב"ד] אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא. ואין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה שאסור לסייע ידי עוברי עבירה וכ"ש שאין דורכין, אבל בוצרין עם הנכרי שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, כלומר שאינן טבולין לתרומות ומעשרות דאע"ג דסבירא לן דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, הני מילי אם יקנה ישראל ממנו כל הקמה קודם שמרחה ונעשית דגן אבל אחר שמרחה גוי בודאי נפטרה מן המעשר דכתיב דגנך ולא דגן גוי, אבל לא עם [עם] הארץ העושה פירותיו בטומאה שאותן חולין הן טבולין לתרומה ולמעשרות אסור לגרום להם טומאה אע"פ שלא הוקבעו עדין לתרומה ולמעשרות...
<h2>דף נז.</h2>
ההוא גוי דסליק לאתויי לוליבא, דהיינו לולבין הרבה לכבד את הבית, אי נמי בשליחות ישראל לצורך מצוה, בהדי דנחית הגוי מן הדקל קא נגע בחמרא ביד או ברגל שלא בכוונה שרייה רב לזבוני לגוים דמגע גוי שלא בכונה מותר בהנאה, והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך, כלומר שאסור בהנאה ומגע תינוק כמגע גדול שלא בכונה הוא, ומשני מי סברת דכי אמאנא סתם יין נסך רוצה לומר למיתסר בהנאה, לא איני רוצה לומר אלא לשתייה לחודה. אם מלו וטבלו, כלומר בטבילה לשום עבדות דאי לשום חרות ליכא מאן [דאמר] עד שתשקע שם ע"ז מפיהם דלא גרעי מגר דעלמא דמיד דמל וטבל אינו עושה יין נסך כלל והרי הוא כישראל לכל דבריו אלא להכי פליגי בעבדים שהוטבלו לשום עבדות דכיון שהוא יודע בעצמו שהוא עבד כבתחלה אינו מזרז עצמו במצות שהרי הוא מכיר שהטבילה הנאו הנאה גדולה שהוציאו מעבדות לחרות, וישראל שלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו אפילו לשום עבדות לדברי הכל עושה יין נסך כי היכי דאמרינן לעולם גר אינו גר עד שימול ויטבול, אבל בני השפחות שמלו אע"פ שלא טבלו כיון שלא הורגלו לע"ז לא גזרינן קטנים אטו גדולים, ואם טבלו לשום עבדות (כיון שלא הורגלו לע"ז לא גזרינן קטנים אטו גדולים, ואם טבלו לשום עבדות) אין עושין יין נסך מיד ולא מצריכינן להו שנים עשר חדש דכיון שנולדו בבית ישראל לא הורגלו להזכיר ע"ז בפיהם כל כך, ומיד שמלו וטבלו נשקע שם ע"ז מפיהם לגמרי. ובכל טבילות של גר ושל עבד דוקא שתהא המילה קודמת ובהכי הוא דמתניא, אבל אם טבל ואחר כך מל צריך לחזור ולטבול שהטבילה ראשונה לא הועילה לו כלום לפי שהוא דומה למי שטובל ותופש שרץ בידו שאפילו יטבול בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה (לא עלתה לו טבילה), וכן הוא זה אם הוא מקבל עליו מצות למה אינו מהול הילכך צריך שיהא מהול תחלה וכשהוא טובל נגמר הכל שהרי עשה כל מה שהוא יכול לעשות.
<h2>דף נז:</h2>
עאל ואתא גוי לחנואתא, לחנות שמוכרין בו יין של ישראל שדא ביה הגוי ידיה ושכשו ליין שבדולא ואמר וכי זה אינו יין למה אינכם מוכרים אותו לי, שקליה ישראל ברתחיה, כלומר רצה להשליכו בקרקע לומר שלא ישתה ממנו לעולם, ושדייה בדנא, כלומר נזדמן שם שנפל בתוך חבית של יין, שרייה לזבוניה לגוים, כלומר ואפי' דמי אותו חמרא דהוה בדולא משום דסבר דהאי שכשוך לא דמי לסתם יינן דהיינו מגע גוי בכוונה דהתם היינו טעמא דאסור בהנאה דחיישינן שמא נסכו הגוי לע"ז אבל שנגע ביין ושכשכו ואנו רואין שלא נתכוין אלא שהיה רוצה ליקח אותו דין הוא דלישתרי בהנאה, איפ' עליה רב הונא בר חיננא ורב חננא בריה דרב נחמן ואסרי דסברי דכל שכשוך שיהיה בכונה כלומר שהוא יודע בו שהוא יין מתסר בהנאה ליה כסתם יינן שאסור בהנאה הילכך דמי אותו יין שבדוולא שנפל שם אסור אפילו בהנאה אבל שאר דמי יין שבחבית שנתערב בתוכו מותרין בהנאה לדברי הכל כדאמרינן לעיל בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] בההיא חביתא דחמרא דאיערבא ביה סתם יינן וכו', ובסוף מסכתין [ע"ז ע"א] נמי אמרינן הכי.
<h2>דף נח.</h2>
כי האי גונא מאי כלומר שכשוך לחודיה היכא שלא נתכוון לנסך עושה יין נסך כדין מגע גוי בכונה לאסרו בהנאה או לא אמר ליה אסור בהנאה לפי שחזר מהוראה שלו מחמת כח הברייתות שהקשו לו כדאמרינן בגמ' כי אמרי אנא שהייתי מתירו למכור מההוא דמי יין שבחבית אמרינן שאינו אסור בהנאה משום שנתערבו בו סתם יינן אבל בדמי אותו יין שבדוולא (שכשכשו) [ששכשכו] לא ארינן דבודאי מיתסר בהנאה דשכשוך אע"פ שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה כיון שנתכוון ליגע בו חשבי ליה כמגע גוי בידו ליין של ישראל היכא שאין אנו יודעין למה נגע בו דהתם ודאי מיתסר דאמרינן דילמא לניסוך ע"ז נתכוון ליגע בו. אגרדמים במים ולא בסמך והוא גוי הממונה על שער מכירת היין לידע אם הוא חשוב וימכר לפי חשיבותו ואם הוא רע ימכר לפי גריעותו, וקדח במניקת כלומר וקדח המגופה במרצע שקורין בלע' טדוילא, והעלהו במניקת כלו' הכניס שם קנה חלול ומוצץ בפיהם ומוצץ הכל ונתכוון לידע חשיבותו של יין ובכמה ימכר, זה היה מעשה ואסרו כל היין שבחבית בהנאה כאלו נגע הגוי בכל היין שכל [היין] היה יוצא דרך אותו נקב או שטעם הגוי מן הכוס והחזיר אותן הגוי לאותן שיור[י] הכוס בחבית של ישראל ואע"ג שבאותו נגיעת יין לא נתכוון לנסך אלא לטעום יין אם הוא רע או טוב אפילו הכי אסרוה בהנאה מדלא קתני ימכר כדקתני סופא בחרם גוי שהוא אנס והושיט ידו לחבית והיה סבור של שמן שהוא דבר חשוב ולהוליכה לביתו ונמצא של יין שלא נודע לו שהוא של יין עד שהוציא ידו מתוכה זה היה מעשה ואמרו ימכר לפי שזה לא נתכוון לנגיעת יין כלל, אבל ברישא דאגרדמים דנתכון לנגיעת יין אע"פ שלא נתכוון לנסך אסרי בהנאה ומשום הכי לא קתני ימכר.
<h2>דף נח:</h2>
וכחו של גוי כמו שמערה מכלי אל כלי ואינו נוגע ביין אלא שהיין יוצא מן הכלי העליון מחמת כחו, ואם היה יודע הגוי קודם שהתחיל לערה אותו שהוא יין מיקרי כחו בכוונה מיתסר אפילו בהנאה כדין מגע גוי בכוונה, אבל אם אינו יודע שהוא יין אלא שסבור שהוא שכר [שרי] אפי' בשתייה, ושני הדינין האלו יוצאין מהאי מעשה דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בר' נהוראי שהאוסר שאסר אפילו בהנאה לפי שהיה סובר שהגוי (לא) היה יודע דחמרא הוא והוי כח בכוונה, ונסכיה ואסור אפי' בהנאה, ומי שהתיר היה מתיר אפי' בשתייה לפי שהיה סובר שהגוי לא היה יודע בו שהוא יין אלא שכר ומיקרי כחו שלא בכונה. והא קא נגע בנטלא, כלומר ואע"פ שאינו סבור שהוא יין אלא שכר הלא כשדולה בחבית באותו כלי קטן שבידו ששמו נטלא בלישנא דרבנן בודאי נגע ביין והוי מגע גוי שלא בכונה ומיתסר בהא בשתייה, ואמאי הוה שרי ליה בשתיה, ומשני דבמוריק אורוקי קא מיירי כלומר שהיה מערה מכלי עליון לכוס ולא היה נוגע בו כלל, הילכך כיון שלא היה יודע שהוא יין אלא שכר מותר אפילו בשתייה דכח גוי שלא בכוונה מותר אפי' בשתיה. יין שמזגו גוי, כלומר שהערה לתוכו מים כדי שלא יהיה חי אע"פ שלא נגע בו גזור רבנן דליתסר בשתייה משום הרחקת עבירה אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא עדיף מנגיעה על [ידי] דבר אחר כגון מדדו בקנה דאמרינן [ס' ע"ב] ימכר.
<h2>דף נט:</h2>
אמר רב אשי הלכתא האי גוי דנסיך חמרא דישראל וכו', כלומר שאסור למכרו לגוי אחר אבל מותר ליקח דמי אותו יין מאותו גוי עצמו דנסכיה מאי טעמא מיקלא קליה אותו גוי זה היין כשנסכו ויאמר לו הישראל שלם לי ששפכת וקח אותו לעצמך אחר כן אם תרצה ולאו דמי יין נסך שקיל אלא דמי יין כשר ששפך לו... ההיא חביתא דאישתקיל ברזא מיניה, כלו' שיצא ממנה העץ שנקרא רוכיל, אתא גוי נקטא, כלו' החזירה שם והוי מגע על ידי דבר אחר. כל בהדי ברזא אסיר, כלו' קילוח הסמוך לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה לפי שהנקב צר ולא יכול לשכשך בו ומגע גוי על ידי דבר אחר בלא שכשוך לא מיתסר בהנאה ודי לנו לאסרו בשתייה אבל כשמשכשך בו מחזי כמנסך, ואידך שרי אפילו בשתייה דקסבר צדדין לאו חבור הוא לאסור כוליה. דעד ברזא, כלו' כל יין שממעלה לנקב אסור כיון שכולו נמשך אחר הנקב לצאת דרך שם הוה ליה חיבור ואסור בשתייה, ואידך שרי אפי' בשתיה, ואם הניח אצבעו ממש באותו נקב דהוי מגע בכוונה אע"פ שלא שכשך מיתסר בהנאה עד ברזא ואידך שרי אפי' בהנאה אבל בשתייה אסור כיון שעליון אסור אפילו בהנאה.
<h2>דף ס.</h2>
גוי אדנא, כלומר שמערה יין מדנא לכובא דנא היא חבית העליונה וכובא היא כלי קטן שמערה לתוכו והגוי מערה מן החבית לתחתון וביד ישראל כלי התחתון חמרא אסור אפילו בהנאה דהוי כח גוי בכונה מאי טעמא דכי אתי יין מכח גוי יורד דהוי כחו בכוונת ניסוך שמתכוין לנסך, ואע"ג דלא נגע הגוי ביין בידו ממש אסור בהנאה ולא מיבעיא מה שיצא לחוץ דמתסר בהנאה אלא אפילו כל מה שהיה יוצא מאותו הכלי העליון מאיליו מחמת ההטייה שהטהו הגוי חשבינן ליה כאלו יצא לחוץ ומיתסר בהנאה וחשבי' כעד ברזא דמיתסר בהנאה כיון דכוליה גריר דרך הנקב כשיעשה הטייה כדאמרינן בגמ' [ע"ב ע"ב] בגושתא ובת גושתא דכוליה אגושתא ובת גושתא גריר ונאסר כלו בהנאה אבל מה שנשאר בכלי שלא היה יוצא מאיליו אלא א"כ מערה פעם אחרת לא מיתסר בהנאה כדאמרינן לקמן באידך פירקין [שם] כח גוי דרבנן דנפק לברא גזרו רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו אבל אם ישראל מערה מן העליון לתחתון והגוי אוחז התחתון בידו חמרא שרי אפילו בשתייה לפי שהגוי אינו עושה כלום לא חשבינן [גליון, י"ל חיישי'] דשמא יגע הגוי ביין דהא חזי ליה ישראל אי נגע אי לא נגע ואם זה הגוי העומד הכובא מיצדד ליה אצדודי כלומר שהטה הכובא על צדה כדי שתעמוד ישרה ומכוונת אסור בשתיה דחיישינן דכי מצדד ליה אצדודי נגע ביין ולא חזא ליה ישראל ודי לנו לגזור איסור שתייה אבל לא איסור הנאה כיון דלא ידעינן בודאי. האי גוי דדרי זיקא, כלומר נוד של יין נושא על כתיפיו וישראל הולך אחריו וחזי דלא נגע ביה הגוי אם הנוד מלא שרי אפי' בשתייה דכיון שהוא מלא אינו יכול לשכשך וליכא למיחש נמי דשמא יגע ביין דכיון שפיה קצר אינו יכול ליגע בו שלא יהא ישראל רואהו ומשום שכשוך נמי ליכא שהרי כולו מלא והיין עומד במקומו ואינו זז ממקום למקום אבל אם היה חסרה אסיר, אפילו בהנאה לפי שהגוי משכשך היין שבה ועולה ויורד בנוד ממקום למקום ואע"ג שאינו נוגע בידו ממש ביין מיקרי שכשוך לדעת רב פפא, אבל בכובה שפיה רחב שנושאה גוי על כתיפיו וישראל הולך אחוריה אמרינן איפכא דכשהיא מליאה מיין אסורה דדילמא נגע בה הגוי מהרה כיון שפיה רחב ולא מרגיש בה ישראל אבל חסירה שריא דלא ניחא ליה לגוי לשכשך הכובא דדחיל דילמא משתפיך היין עילויה וכשנוגע בה בידיו מבחוץ אינו זז היין ממקומו שהרי של עץ היא ואינו נכנס אצבעו בתוכו כמו שעושה בנוד של עור וכיון שהיא חסירה הרבה אינו יכול ליגע בה שלא יהא ישראל רואהו... רב אשי אמר האי גוי דדרי זיקא וישראל אזיל אחוריה בין מלא בין חסר שרי לפי [שב]שכשוך לא מנסך הגוי שאין דרך ניסוך בכך דכי אמרינן שכשוך אסור היכא שהגוי משכשך ליין בידו ממש אבל היכא שהיין מתנדנד בתוך הכלי והגוי אינו נוגע בו מותר וליכא למיחש שמא יגע הגוי ביין דכיון שפיה קצר אינו יכול ליגע בו שלא יהא ישראל שהולך אחריו רואהו...
<h2>דף ס:</h2>
ההיא חביתא דאיפקעה לארכה כלומר כשהיא זקופה נסדקה ממעלה למטה וביקש חציה ליפול אילך וחצי אילך אדרי ההוא גוי חבקה אדרי הגביה עצמו ממקומו כמו דרי זיקא שהגביה על כתיפיו חבקה חבק אותה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלים, לזבונה לגוים דהא לא שכשך שקרב החציין זה לזה והוי כאלו נוגע ביין על ידי חצאי החבית ולא הוי כנוגע בקנה בכונה דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך כלל, אבל לפותייה הואיל ואינן מובדל זה מזה אלא מעט שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והגוי הכבידן יותר זו על זו ודוחק זו בזו לא מיקרי נוגע כלל דמעשה לבינה בעלמא קא עביד כלבינה המונחת על פי החבית ומכבידה חשבינן ליה לגוי ולא מיקרי שום מעשה כלל ומשתרי אפילו בשתייה... ההוא גוי דאשתכח דקאי במעצרתא, כלומר שהיה עומד במעצרתא דישראל דהיינו גת ולא היה בו יין אלא טופח היה מן היין, אמר רב אשי, אם הגת שהוא טופח מן היין ויכול להטפיח מאותו יין ידו בעי הדחה וניגוב, כלומר צריך אותו גת להדיחו במים ואפר ומים קודם שיכניס ידו בו הישראל כדמפרש באידך פירקין ואי לית ביה יין כל כך שיוכל להטפיח ממנו אחרים אלא שקרקע הגת הוה מלוחלח ממנו בהדחה בעלמא סגי, ובגת שאינה מזופפת מיירי שאם היתה מזופפת לא הוה סגי ליה בניגוב אלא עד שיקלף הזפת אליבא דרבנן, ודוקא בגת של אבן ושל עץ ואי הוה של חרס וזיפפה לא סבי ליה אלא בעירוי ג' ימים.
נכרי שהיה עומד בצד בור שליין וכו', כלומר בור של יין ישראל אם יש לגוי מלוה עליו כלומר שבעל הבור הוא חייב מעות לאותו גוי אותו יין אסור אפילו בהנאה, ומוקים לה בגמרא שיש לו מלוה על היין, הילכך אינו מתיירא הגוי מליגע בו אע"פ שהוא שוה יותר מאותה מלוה שיאמר בלבו הרי זה היין בשעבודי הוא ושלי הוא ואע"פ שנאסר כלו בהנאה אי פקח הוא אותו ישראל אומר לגוי טול אותו במעותיך שהייתי חייב ויציל ממנו שתי כרעים או בדל אוזן וכדאמרי' מגמלא אונא דהא אמרינן בגמ' דהאי גוי דנסכיה ייניה דישראל שרי למשקל מיניה דידיה דמי דמצי אמר ליה (מקליף דקליות יהיה) [מיקלית קליית] לי דמזיק ליקבי דמחייב בתשלומין (הלואתו של גוי על זה היין אע"פ שהישראל חייבו לו מעות אפי' בשתייה שרי דאותו גוי) אם שרפו לו ואינו נראה כדמי יין נסך, אין לו עליו מלוה כלומר שלא הוטל הלואתו של גוי על זה היין אע"פ שהישראל חייב לו מעות אפי' בשתייה שרי דאותו גוי ארתותי מירתת דסבר השתא חזי ליה ישראל דקא נגע ביין ומפסיד הלואתו מיניה... נפל לבור ועלה וכו', כלומר נפל הנכרי לבור יין של ישראל ועלה מפרש בגמ' ועלה מת שאם עלה חי חשיב ליה כאילו הוא יום אידו לפי שהוא ניצל מן הטביעה ובודאי בעלייתו הוה מנסך, אבל כשעלה מת למאי ניחוש למיסריה בהנאה דהא בשעת נפילתו לא ניסכו, שהרי היה טרוד בנפילתו ובעלייתו נמי לא שהרי עלה מת הילכך הוי מגע גוי שלא בכוונת ניסוך ואסור בשתייה ומותר בהנאה. מדדו בקנה, כלומר אי נמי מדדו ונגע הגוי ליין של ישראל בקנה אחר שהיה בו סימנין עד כאן בור אחד או עד כאן שני בורים, או שהרג הגוי ביין של ישראל את הצרעה בקנה או שהיה הגוי מטפח בידו על חבית של ישראל המרותחת כדי להעביר האופיא שקורין בלע' אשקומא מן החבית כל אלו היה פעם אחת מעשה ובא לידי ואמרו ימכר, כלומר מותר הוא בהנאה לפי שלא נתכוון לנסך אלא לדבר אחר מכל אלו הנזכרים אבל אסור הוא בשתייה דבכוחו שלא בכוונה ניסוך חשבינן ואסור בשתייה, ור' שמעון מתיר אפילו בשתייה דסבר גוי שלא בכוונה לא חשבינן ליה ניסוך ומותר אפילו בשתיה. נטל את החבית כלומר נטל גוי את החבית וזרקה לבור של יין ישראל בחמתו זה היה מעשה והתירוהו אפילו בשתייה דכיון שהיה בחמתו לא היה יודע שהיה הבור מלא יין, ועוד שזרקה מרחוק ליכא למיגזר דילמא נגע הילכך שרו אפי' בשתייה שאם לא היתה בחמתו הוה גזרינן דילמא נגע ביין ואסרי ליה בשתייה...
והוא שיש לו מלוה על אותו יין, כלומר שכל אחריות המלוה הוטלה על זה היין משום הכי אסור בשתייה לפי שאינו מתיירא הגוי מליגע בו שאומר שלי אני נוטל ואינו נתפש עליו כגנב, ויש לפרש שאסור אפילו בהנאה דבודאי נגע בו ואע"פ שיש שם חותם בתוך חותם כיון שאין שם שומר. לא שנו דנכרי שנפל לבור ועלה דשרי' אותו יין בהנאה אלא שעלה מן הבור מת דבודאי בנפילתו לא ניסך לפי שהיה טריד בנפילתו ובעלייתו נמי שהרי העלהו מת והוי מגע גוי שלא כונה דאסור בשתייה ומותר בהנאה, אבל עלה חי היין אסור אפי' בהנאה, מאי טעמא משום דדמי ליה כיום אידם, כלו' מפני שנעשה לו נס אזיל ומודה לע"ז ומנסך לה היין אע"פ שאינו שלו דסתם גוים גזלנין הם בכל דבר שמושיטין שם ידיהם. ולית הלכתא כותיה דמתיר מגע גוי על ידי דבר אחר או ממשש בידו כיון שמתכוין לדבר אחר שמתירו אפילו בשתיה, אלא כרבנן דאסירי בשתיה לחודה אבל לא בהנאה כיון דעל ידי דבר אחר הוא או שמתכון לדבר אחר ולא לשום מגע.
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של נכרי וכו', כלו' שעשאו בכשרות למכרו לישראל ומכרו זה הגוי לזה היין לאותו ישראל שטיהר את יינו ולא נתן לו ישראל הדמים עכשיו עד שימכרנו ונתנו ברשותו של נכרי בבית שהוא פתוח לרשות הרבים ומפתח וחותם ביד ישראל זה אם זו העיר יש בה גוים וישראל מותר אפילו בשתייה דכיון דבית של גוי פתוח לרשות הרבים וישראל דרין בעיר מירתת גוי מן הישראל ולא מזייף לחותמותיו והוא שאין לו לגוי מלוה על זה היין מיוחדת אלא על דבר אחר הילכך מירתת הגוי מישראל, בעיר שכולה גוים אסיר דלא מירתת הגוי הואיל וליכא ביה ישראל כלל ואסור בשתייה עד שישב הישראל וישמור לאותו יין אבל בהנאה לא מיתסר כיון דאיכא חותם אחד, ואין השומר צריך להיות יושב שם, ומשמר כל היום אלא אע"פ שיוצא ונכנס ישראל השומר מותר היין אפי' בשתייה דמירתת הגוי מיניה ואמר השתא אתי השתא אתי וחזי לי ואתחייב לו בדין לשלם לו כל דמי יינו כפי שהיה נמכר בחנות. ר' (ישמעאל) [שמעון] בן אלעזר אומר כל רשות הגוים אחד, ומיתפרשא מילתיה דר' (ישמעאל [שמעון] בן אלעזר בבריתא ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות הגוים אחת היא מפני הרמאין והכי פירושה שמעיה לתנא קמא דאמר ברשותו אבל ברשות גוים אחר מותר דלא חיישינן לגומלין ואת[א] ר' שמעון בן אלעזר למימר אפי' ברשות גוי אחר אסיר דחיישינן לגומלין וחסורי מיחסרא והכי קתני במה דברים אמורים דלא סגי במפתח או בחותם ביד ישראל הני מילי בשהניח היין בביתו של אותו נכרי שהיה היין מכרם שלו דהא חיישינן בעיר שרובה גוים דילמא מזייף לחותם אחד כיון דברשותו עומד אע"ג דאין לו מלוה על אותו היין אבל אם הניחו ברשות גוי אחר סגי במפתח וחותם אפילו בעיר שרובה גוים ולא חיישינן לגומלין, כלומר שיאמר לו זה הנכרי הראשון שהיה בעל היין מעיקרא הנח לי לזייף [ואחר] כך אשלם לך גמולך (דשהפקיד) [דכשיפקיד] אותה לי יינך המטוהר ביד ישראל אעשה כן גם אני לזייף אותו להא לא חיישינן, ור' שמעון בן אלעזר מחמיר וחייש להא דאין רשות חלוקה בגוי שכולם בעלי חונף וגזל ואונאה ומניח לו לזייף... המטהר יינו של נכרי וכו', כלומר ישראל שדרך ענבים של נכרי בהיתר כדי למכרו לישראל וזה הישראל אומר לגוי אתן לך מאה דינרין ממנו ואם ארויח בו ארויח לעצמי ואם אפסיד לעצמי אפסיד אבל אין נותנין לו המעות מיד אלא עד שימכרנו ונתנו ברשותו של זה הנכרי ומפתח או חותם ביד ישראל, אם כתב לו התקבלתי ממך מעות כלו' אם זה הנכרי כתב לו התקבלתי ממך מעות כלומר הריני כאלו קבלתי ממך המנה ואיני מעכב בידך להוציא את היין מרשותי כל זמן שתרצה מותר במפתח או בחותם ביד ישראל ואם לאו אסיר ואפי' במפתח וחותם ביד ישראל עד שישב שם שומר ומשמר כיון שהיין עצמו של הנכרי הוא לא מירתת כלל מלזייף האי המטהר יינו דסיפא דהדר ותני לה זימנא אחריתי משום דתנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא דקתני עיר שיש בה ישראל וגוים מותר היכא שאותו בית העומד בו היין והוא פתוח לרשות הרבים ומפתח או חותם בידו של ישראל אפי' ביש לו לגוי מלוה על אותו יין מיירי דמותר הילכך תנא סיפא ואם רצה להוציא היין מרשותו של גוי ואין הגוי מניחו להוציא מביתו עד שיתן לו מעותיו דהיינו דמי היין וזה היה מעשה ואסרוהו אפי' בבית הפתוח לרשות הרבים ומפתח וחותם ביד ישראל אלא א"כ היה שומר ומשמר לפי שהכל מזייף בלי פחד שהרי יכול לומר שלי אני נוטל, מכלל דרישא מיירי כגון שאין לו לגוי מלוה על אותו היין כדפרשינן...
<h2>דף סא:</h2>
וישראל דר באותה חצר אע"פ שאין מפתח או חותם בידו והואיל וישראל נכנס ויוצא כל שעה מירתת מיניה אבל בחצר אחרת סגר במפתח וחותם שדין ב' חותמות חותם בפי החבית דהיינו מגופה שלה מטיט שנתייבש שם ומפתח בדלת שפתח, וחכמים סברי דלא סגי אפי' בשני חותמות אלא בשומר שנכנס ובא תדיר תדיר הילכך מירתת הגוי מיניה ואמר השתא אתי המונה שאני מזייף חותמותיו, אבל אם היה היין של גוי ומכרו לו ולא פרע לו עדיין הדמים כשישר' דר באותה חצר ליכא חילוק בין יינו של גוי ליינו של ישראל שהרי הוא שומר שנכנס ויוצא תדיר אבל הוא דר בעיר אחרת לא סגי ליה בשני חותמות אפי' לת"ק דרבנן דהא לא מירתת כלל יכול לומר (שאין) [שלי] אני נוטל. ההוא כרכא כלומר היקף גדול של חביות של ישראל עומדות אשתכח בהו גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אם נתפש עליו כגנב כלומר שלא היו לו חביות בזו הכרך ואין לו שום טענה למה נכנס שם שרי אותו יין אפילו בשתייה לפי שלא היה פנאי לנסך דמירתת מישראל שלא יבוא עליו ויקחוהו ואי לא כלומר דאית ליה טענה למה נכנס שם אסור אותו יין אפילו בהנאה דבודאי (אסיר מזופתם) [הסיר מגופתם] ושכשכם ושתה מהם ואחר כך החזיר עליהם מגופה שלהם שהרי לא היה מתיירא...
מסקנא דשמעתא מגע גוי כיון שנתכוון (לידע) [ליגע] לשכשך אע"פ שלא נסך אסור בהנאה ממתני' דאגרדמים גוי מגע גוי שלא בכונה כגון שלא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה ממתניתא דחרם גוי וכן [נפל] נמי לבור שלא בכונה הוא ומותר בהנאה ממתני' וכן נתכוון ליטול דבר אחר כגון (אתרעא) [אתרוג] דרב אשי שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה, ומגע על ידי דבר אחר כגון בקנה אם אנו יודעין שנתכוון לדבר אחר כגון מדדו בקנה או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתני' ואי איכוין אסור אף בהנאה מעובדא דהוה שרייה רב משום דבלא כונה היא (אף) [הא] בכונה אסור בהנאה (כמו) [כחו] של גוי דחבורין כגון דמוריק אורוקי סבר בו שהוא יין אסור בהנאה מה שיצא לחוץ, וכן כל מה שהיה יוצא מאותה הטייה מאיליו אם לא היה מניד ומגביה פיו דכמו שיצא לחוץ נמי והשאר מותר בהנאה אבל לא בשתייה מפני סתם יינן שהוא מעורב בו לא הכיר בו שהוא יין מותר אפילו בשתייה דכוחו שלא בכוונה לא גזרו רבנן כלל וכלל וכחו שלא בחבורין כגון זריקה מותר אפי' בשתייה ואפילו נתכוון לזרוק האבן או הכלי ליין מדרב אשי כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וניצוק חבור אפי' לאסור העליון בהנאה אם התחתון הוא יין נסך ממש דכל ניצוק חשבינן כאלו נתערב התחתון עם העליון וקימ' לן יין נסך גמור שנתערב ביין כשר מתסר הכל בהנאה, ואם התחתון סתם יינן אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ולא ניצוק משום דניחשביה כאלו הוי מגע הגוי כלומר דניחשביה כשנוגע הגוי למטה בקילוח כאילו נוגע בעליון שאם היה כן היה (ל)אסור לנו העליון כולו בהנאה אפילו יהיה התחתון סתם יינן כלומר שלא פירש הגוי דעתו שכונתו לנסך ויש לנו ממעשה דברזא דאמר רב פפא עד ברזא אסור ואידך שרי ואסור דניצוק חבור אפי' להנאה כאלו נגע בכולו הכא במעשה דברזא נמי דאתי עד ברזא הוי (מגיעו) [מגעו] ואידך להוי כניצוק שאם התחתון אוסר את העליון מתורת חבור כדין מגע כ"ש עליון שאוסר את התחתון אלא ש"מ מדרבא אמרי' דאידך שרי בהנאה אלמא חיבורו עירוב הוי ולא גוף המגע כ"ש ניצוק דעירוב הוי ולא גוף המגע ובר ניצוק מותר ולא מראיה חזקה כי אם ממה שאמרו לא שנו אלא שלא החזיר בגרגותני לגת אבל החזיר אף מה שבגת אסור והיו סבורים לומר דגרגותני גופה מיתסרא בניצוק, ודייקינן הכי א"כ אף מה שבגת נמי אסור ואע"ג שלא החזיר לגת דהא בר ניצוק הוא לפי שמן הגת לגרגותני חיבור ומן הגרגותני והרי כל ניצוק אלא לאו ש"מ משום דהאי מיקרי ניצוק והאי בר ניצוק הוא ולא גזרו עליו, ודחו לה להאי ראיה דילמא בנטל במחץ מן הגת ונותן לתוך הגרגותני שאין הגת לא ניצוק ולא בר ניצוק, ואפי' הכי יש ראיה שהיה לו לומר לרב הונא לא שנו אלא שלא החזיר המחץ לגת ומדלא אמר הכי אלמא אי שקיל במחץ מן הגת המחץ נמי מותר משום דהוי בר ניצוק ומעט סתם יינן שנתערב ביין כשר כולו אסור בשתייה, ואין משערין לעולם יין ביין בששים, והיכא שיש בחבית העליון קיתון של מים והיה באותו הקיתון כדי לבטל בו עיקר המגע של גוי כל מה שבחבית מותר אפילו בשתייה מאי טעמא סילק את מינו כמי שאינו וקיתון של מים ריבה על אותו מגע ומבטלו וכ"ש אם היתה החבית מקלחת לכלי אסור, טופח להטפיח או שיש בו מעטיין אסור אע"פ שדין החבית להיות נאסרת בניצוק שאם היתה בחבית קיתון של מים שהכל מותר לפי שהקיתון ריבה על מה שהיה תחלה בכלי אסור והתיר את החבית אבל מה שעירה לתוכו ודאי אסור וא"ת למה שכתבנו דניצוק דין עירוב יש לו ולא גוף מגע הא דאקשי' בפרק בתרא [ע"א ע"ב] בשמעתא דאמימר סוף סוף מדמטא לאוירא דמנא (קליה) [קנייה] יין נסך לא הוי עד דמטא לארעיתא דמנא ש"מ ניצוק חבור אלמא ניצוק חיבור הוא לאסור את כלו בהנאה התם כת"ק דרשב"ג דאמר בגמ' יין ביין כלו' אסור בהנאה אבל השתא דקימא לן כרשב"ג דסתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה ניצוק נמי אינו אסור בהנאה דעירוב נמי הוי ולא מגע כדאמרינן ודוקא שיהיה כולו מוטה מאיליו או מחמת ישראל ונגע הגוי למטה בקילוח אבל אי קטפי גוי לקטופי לחבית עליון שנתכון לערות ממנו אסור בהנאה כל מה שנשאר בכלי אע"פ שלא יצא לחוץ דההוא ל מטעם ניצוק מיתסר אלא מטעם דחמרא כוליה משתכשך בקיטופיה דההוא ילפי' לה ממעשה דגושתא ובת גושתא [ע"ב ע"ב] דאנח גוי ידי' אגושתא ופסקיה ואסריה רבא לההוא חמרא כוליה בהנאה, ואמרינן טעמא דמילתא לאו משום ניצוק אלא משום דכוליה חמרא אגושתא גריר כלו' כיון דפסקיה שכשכיה כוליה ומיתסר, כל רשות גוים אחת היא, מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל וכו', כלומר גוי ששכר פועל ישראל לעשות עמו ביין נסך כגון להוליך לו חביות של יין נסך ממקום למקום וכיוצא בזה שכרו אסור כלומר כל אותו שכר שנוטל הפועל צריך שיוליכנו ויזרקנו לים המלח שהרי נשתכר באיסורי הנאה וקנסא קנסו אותו חכמים שלא ישכיר עצמו לדבר שהוא אסור בהנאה ומאיס כע"ז וכיין נסך ומה שלא קנסו במי שמשכיר עצמו לערלה וכלאי הכרם שהרי שנינו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דאע"ג דאסור אבל לא מאיס כל כך, שכרו זה הגוי לזה הפועל ישראל כדי לעשות עמו מלאכה אחרת דהיתירא אע"פ שאמר לו הגוי לזה הפועל העביר לי שנים חביות או שלשה של יין נסך שכרו מותר, ומוקים לה בגמ' (שלא אמר) [שאמר] לו בעיתותי ערב שכבר נתחייב לו כל שכרו ממה שעשה במלאכת היתר דמשום אותה חבית של יין נסך אינו מרבה לו הגוי בשכרו ולא שכר יין נסך קא שקיל, אי נמי ששכרו לחביות של שמן דהן היתירא ואמר לו על כל חבית וחבית בין שהיא גדולה בין שהיא בינונית אתן לך פרוטה מכל אחת ואחת ובחצי היום אמר לו שיעביר לו עשרה חביות של יין נסך ששכרו מותר כלומר שכר חביות של שמן מותר ושכר אותן עשרה חביות של איסור שהן עשרה פרוטות יוליכם לים המלח שהרי אינו מעורב שכר חביות בשכר חבית האחרת אלא כל אחת ואחת בפני עצמה והילכך אותו של שכר של אותן חביות של היתירא מותר אבל אם אמר לו מאה חביות אלו במאה פרוטות ויש מהן גדולות ויש מהן קטנות שאין מגיע לשכרן שליש פרוטות נמצא שמעורב שכר זו בשכר זו הילכך כל שכרו אסור ולא סגי ליה בעשרה פריטי שישליך לים המלח... השוכר את החמור וכו', כלו' גוי השוכר חמור של ישראל להביא עליו יין נסך שכרו אסור אבל אם שכרו גוי לרכוב עליו אע"פ שהניח עליו גוי לגינתו של יין נסך שכרו מותר דבשביל אותו לגין לא מרבה ליה הגוי בשכרו דאע"ג דשוכר בהמה מחבירו להניח עליו לגינו שיספיק לו לכל אותו הדרך ואין בעל הבהמה יכול לעכב עליו ואפילו הכי שכרו מותר לפי שאם [אינו] רוצה שוכר להוליך עליה לגינו המספק לו לאותו הדרך לא יפחתו לו בעל הבהמה משכר כלום הילכך לא שכר יין נסך קא שקיל ומחמת האי סופא דאשמעינן דינא דלא חזינן ברישא דמתני' דפועל אצטריך למהדר ומיתני האי סופא...
<h2>דף סב:</h2>
גמרא. איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו, כלומר שואל אם משנתינו ששנינו בה יין נסך הוי דוקא משום דאשכחינן הפרש בין זה לזה לענין טומאה ביין נסך בודאי טומאתו בכזית וסתם יינן טומאתו ברביעית או דילמא לאו דוקא, דהא איסוריה חמור לגבי הנאה כאילו יין נסך ודאי. זיל קלנהו וקברנהו בקבר, שאם היה קובר אותם בעין שמא ימצאו היום או מחר ויהנה מהם ואע"פ שנשרפו הוצרכו לקבורה שלא יהו נעשין זבל לנטיעות או לאילנות שבבית הקברות ואע"ג דקימ' לן דזה וזה גורם מותר אפי' הכי אסור לבטל איסור לכתחלה.
<h2>דף סד.</h2>
דמי ע"ז ביד גוי כלומר שמכר ע"ז שלו לגוי אחר שקנה אותה לעבוד אותה אותן דמים מותרין לישראל או לא, מי תפיס בדמיה [ו]אסור ביד גוי כמו שהיה תופס ביד ישראל דכתיב [דברים ז'] והיית חרם כמוהו, כל מה שאתה מהייה אחריו הרי היא כמוה, או דילמא לא נאמר מקרא זה אלא כשהיא ע"ז שזכה בה ישראל אבל ביד נכרי לא אמרינן, ודוקא כשמכרה לגוי דאי מכרה למי שעתיד לחבלה דהיינו צורף ישראל פשיטא לן דלא תפשי דמיה כלל, ומסקנא דשמעתא דלא תפסי דמיה ביד גוי אע"פ שמכרה לעבדה. ישראל שנשה בגוי, כלומר שהלוה לגוי ומכר הגוי ע"ז והביא לו דמיה משום פירעון או שמכר יין נסך והביא לו מותר אלמא דדמי ע"ז ביד גוי מותרין, אבל אם היה ישראל דוחק הגוי שיפרענו ואמר לו המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך דמיה משום פירעון או עד שאמכור יין נסך שלי ואביא לך ומכר והביא לו אסורין. מאי שנא רישא ומאי שנא סופא, כלומר הואיל ודמי ע"ז מותרין סופא אמאי אסורין, ומשני מפני שרוצה בקיומן, כלו' עשה לו הגוי סמוך לפרוע לו חובו מדמי ע"ז או מדמי יין נסך זה הישראל המלוה רוצה בקיומן שלא תישבר הע"ז [ו]לא יהיו דמיה יקרים ולא יספיקו הדמים לפירעון שלו ורוצה נמי בקיומן [של] יין נסך שלא ישפך ורוצה בקיומו אפילו בכי האי גונא שאם ירצה יחזור בו ממה שהתנה לו שיפרענו מן הע"ז או מן היין נסך אסור.
<h2>דף סה.</h2>
איזה הוא גר תושב קס"ד השתא דלגבי משא ומתן רוצה לומר אי זהו גר תושב שמותר לישא וליתן עמו, כל שיקבל עליו בפני שלשה חברים, כלומר בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז והוא הדין לשאר שבע מצות וזה שאתה שולח (לא) [לו] לא קבל בפרהסיא כל שבע מצות, ומשני לעולם לגבי משא ומתן לא צריך קבלת פרהסיא לכולהו שבע מצות אלא כיון שאני יודע תום לבבו לענין ע"ז לחודיה לא אחוש על זה, אבל בריתא דמצריך קבלה לגבי פרנסה קאמר שאם קבל עליו בפרהסיא שלא לעבוד ע"ז וכל שאר מצוות שנוהגות (בבנינה) [בבני נח] לענין שנתחייב לחסר (ממוניהו) [ממונינו] ונחיה אותו קאמ' שאם קבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר מצות הנוהגות בבני נח נתחייב להחיותו ואי לא לא והא דנקט ע"ז משום דחמירא מכולהו הנך קא נסיב לה ותו לפי שיכול לעשותה בסתר במחשבתו הרעה מה שאין כן בגילוי עריות ושפיכות דמים וסירוס והרבעת כלאים וגזל דדינין הרי הוא כמין שבאומות ומורידין ולא מעלין, לא מהני ביה קבלה, ומשני הני מילי היכא שקבל עליו למול לבסוף, כלומ' מעכשיו קבל עליו שבע מצות כמו שהיה מוטל לבני נח ויום אחר יום ירגיל עצמו בשאר שש מאות ושלש עשרה מצות, וקמ"ל בריתא שאם שהה ליכנס תחת כנפי השכינה בשאר מצות כגון מילה וכיוצא בה אין בו עוד תקנה כלל דבודאי החמיץ לבו, אבל היכא שלא קבל עליו אלא לגבי שבע מצות לחודייהו חייבין אנו לחיותו כשאר עניי ישראל ומעלין אותו מן הבור, ומכל דבר המזיק לו ולממונו מצילין אותו ולענין משא ומתן ביום איד הגוים אבל בלא קבלת שבע מצות אלא בע"ז לחודה סגי ואפילו לא קבל בפהרסיא אלא לאחר שגלה לבבו לבזות ולקלל באלילי הגוים סגי.
אוקומיה רבא כגון דאמר ליה העביר חבית של שמן בפרוטה ומוצא חבית של יין נסך ביניהם שדי פרוטה אחת לנהרא ואידך משתרו דלא שייך שכר ההיא חבית בהדי אידך, דכל חדא וחדא קניא אגרא באפי נפשיה, ובריתא דכי לא אמ' לעתותי ערב הוי כל שכרן אסור כגון דאמר העבר לי מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה [דלא] (ש)עברינהו לכולהו לא יהיב דמי הילכך כוליה אגרא מחוייב בחבית זו של איסורא ומיתסר כולהו.
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרין כגון שלא ניטל פקס שלהם שאין היין יכול להכנס בתוכן ואם היו ענבים מבוקעות שניטל פקס שלהם או שנקלף קצת מקליפתן החיצונה אסורות שהיין של איסור נתערב ביין של היתר והוי מין במינו, ואפי' תימא דחמרא חדתא ועתיקא מין בשאינו מינו הוי, מיירי שיכול לתת טעם בהם הלכך אסירי אף בהנאה. ומעשה בביתוס בן זונן וכו', ובגמרא פריך מעשה לסתור, כלומר וכי דרך התנא הוא להביא מעשה שסותר דבריו הראשונים דהא גרוגרות הענבין מבוקעות הן שהרי דרך התאנים להיות לעולם פה שלמטה פתוח שממנו יוצא הדבש, ומשני חסורי מיחסרא והכי קתני ואם היו מבוקעות אסורות, בד"א שנותן בהם טעם לשבח, אבל אם היה האיסור נותן בהם טעם לפגם מותר אע"ג דמבוקעות ומעשה נמי בביתוס בן זונן וכו', שהתירום חכמים אע"פ שהן מבוקעות לפי (שהיה) שהיין נותן בהם טעם לפגם. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כלומר ואע"פ שאמרנו דהיכא אינו פוגמו מיתסר [לא] שאפי' אחד במאתים או באלף ליתסר אלא א"כ של כך נפל שם מאיסור שניכר טעמו שם דהיינו בששים לחודיהו אבל אם אין בהנאתו בנותן טעם כגון שנפל לששים ואחת דהיתירא מותר, וכן חומץ שנפל לתוך הגריסין של פול שנתבשלו בחומץ יש מהן פעמים לשבח פעמים לגנאי שאם כשנפל חומץ דאיסורא לתוכן היו רותחות נותן בהם טעם לפגם ואם היו צוננות נותן בהם טעם לשבח ונאסרות אע"פ שיש בהם יותר ממאתים משום דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל כדאמרינן בתבלין של איסור דלטעמא עבידי ואפי' באלף לא בטלי...
חסורי מיחסרא והכי קתני וכו', מפורש בפירוש המשנה. כי היכי דלא ליתו ישראל למזבן מיניה כלומר דהא פת של גוים אסורה באכילה, ואם היו מבוקעות אסורות וחיטי לא מבוקעות, ומשני שאני חיטי הואיל ואית להו צירא כמבוקעות דמי ונבלע היין במהרה באותו חוט השוקע באמצע גרגיר חיטה.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא בענבי לדברי הכל שני מינין הילכך משערי בנותן טעם שהרי נכר טעם היין בענבים אבל בחמרא חדתא שטעמם שוה אביי לחומרא חשיב לגמרי דמין במינו ואזלינן במשהו דאפילו רבנן דסבירא להו דמין במינו בנותן טעם אבל ביין נסך מודו דבמשהו היכא דהוו במינן, ורבא אזיל בנותן טעם כלומר נשער בשיעורא דנותן טעם דהיינו בששים משום דאזיל בתר שמא והאי שמא לחוד, ואלא חלא דחמרא דיין נסך שנתערב בחמירא דשערא של היתר אביי לקולא ורבא לחומרא חלא של יין נסך לגו חמרא של היתר דברי הכל בנותן טעם לפי שאין כח בחומץ הנופל שם לתת אפי' ריח ליין שבחבית עד שיתערב שם לגמרי הילכך שני מינין הן אבל כשהיין הוא עליון יש כח לחומץ שבחבית לתת כח ליין של איסור שקודם שיתערב בתוכו יקבל הריח מן החומץ אע"פ שטעמו עדיין הוא יין הילכך כשיתערבו הוה ליה מין במינו.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא, דרך האוצרים יין לנקוב נקב במגופת החבית להריח את היין לבדקו אם יכול להתקיים, ואם רוצה הגוי להריח באותו נקב של ישראל שפיר דמי דהא אינו נוגע ביין כלל, אבל אם ישראל יכול להריח יין של נכרי דהא מיתהני מריחא דחמרא דאיסורא פליגי בה אביי ורבא אי חשיב הריח כאילו נהנה מגוף האיסורא או לא.
<h2>דף סז.</h2>
לתוך הגריסין רותחין דכיון שהן רותחין תכף שנפל החומץ על גבי גריסין נפגמו החומץ והגריסין ופגם מעיקרו הוא אבל אם נפל החומץ על גבי צונן והושבחו אע"פ שהרתיחן אחר כן ונפגמו אסורין כיון שנעשו איסור מתחלה דאיסור קמייתא לא אזלא מנייהו. נותן טעם לפגם שאמרו כלו' שהוא מותר אין אומרין בקדירה שהיא יתירה מלח או חסירה, שהיא פגומה מחמת מלח או חסירה תבלין שהיא פגומה מחמת תבלין אי נפל בה איסור שהיה נותן טעם לשבח בכי האי גונא לא אמרינן נותן טעם לפגם מותר הואיל ולא בא זה הפגם בשביל האיסור שנפל לתוכו אלא מחמת מלח והתבלין שיש בקדירה הילכך אסורה... איכא דאמרי אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו שמותר הוא אין אומרין על הקדירה זו הרי קדירה זו פגומה בשביל מלח או בשביל תבלין שאילו היתה זו כתקנה לא היתה פגומה בשביל האיסורא אלא משום המלח והתבלין ונימא שתהא אסורה שהרי האיסורא לא נתן בה טעם לפגם אין אומרין כך אלא אמרינן דמותרת משום דמצינן למימר השתא מיהא מיפגם פגימא, כלומר הרי נפגם האיסור עצמו שהרי הקדיחתו מלח או הוי תפל מבלי מלח וכל איסור שנפגם מותר לאוכלו אפילו איסור עצמו כדאמרינן לקמן גבי נבילה, ונותן טעם לפגם הוא כלומר שתולין הפגם באיסור דחשבינן ליה כאילו נפל האיסור פגום מעיקרו ומותר. כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו כלומר כל איסור שנופל לתוך הקדירה ונתן בה טעם ויש בה ממש מן האיסור אסור אותו מאכל שיש בקדירה ולוקין עליו אם אכלו וזה הוא כזית [בכדי] אכילת פרס, כלו' אימתי לוקין עליו והוא שיאכל מן האיסורא בכדי אכילת פרס, דהיינו שתי בצים כלומר כשיעור שתי בצים מן המאכל שבקדרה יאכל כזית מן האיסורא הילכך לוקין עליו דחשבינן ליה כמי שאכל כל הזית של איסור ביחד אבל אי ליכא כזית בכדי איסור אכילת פרס אין לוקין עליו דלא חשבינן להו כמי שאכל ביחד הזית באיסור ולא מצטרף. [ע"ב] טעמו ולא ממשו כלו' אם איסורא זו שנפל בקדירה נתן בה טעם אבל לא נשאר בה ממשו של איסורא אסור ואין לוקין עליו, ואם רבה האיסורא טעם לפגם מותר ולימא בהדיא אם נתן טעם לפגם מותר לא צריכא דאיכא מילי אחריני בקדירה דפגמי בהדיה דאיסורא כגון מלח ותבלין מותר דהלכתא כלישנא [בתרא] דריש לקיש דאמר השתא מיהא מיפגם פגימא, ולאו דוקא ריבה דמשמע שהאיסור עצמו היה נותן [טעם לפגם] לקצת מן הקדירה אלא אפילו היה האיסור נותן טעם לשבח לוי שמצאה פגומה ונמצא איסור גם היא עם ההיתר נמשך השתא מיפגם פגימה...
<h2>דף סח:</h2>
ההוא עכברא דנפל לשכרא ומתה ולא היה בשכר ששים והוה בו טעם העכבר, אסריה רב לההוא שכרא, לימא קסבר רב נותן טעם לפגם [אסור ו]בשרצים אפילו לא יהיו מוסרחים אלא בני יומן לפגם הם, אמר להו רב ששת בעלמא כגון בנבילה ובשאר איסורין קסבר רב נותן טעם לפגם מותר ושאני הכא בשרצים דחדוש כד אסרינהו רחמנא דהא כל שרצים מימאס מאיסי ובדילי אינשי מיניהו ונותנין טעם לפגם הם ואפילו הכי אסרינהו רחמנא הילכך נחדש בהו שאפילו [לא] יהיו מוסרחין אוסרין אבל בנבילה נותן טעם לפגם מותר. והלכתא [נותן] טעם לפגם מותר אפי' בשרצים, ועכברא בשכרא דאסר רב אין אנו יודעים טעמו דאם היה טעמו משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור בכל התורה לית הלכתא כותיה ואפי' בשרצים, ואם היה טעמו משום דעכברא אשבוחי משבח הלכתא כותיה בעכברא דשכרא.
<h2>דף סט.</h2>
נפל לגו חלא כלומר אליבא דקסבר משום דאשבוחי משבח, מי אמרינן דוקא בחמרא משבח אבל בחלא לא משבח או דילמא אפילו בחלא (לא) משבח, רבא שיער חלא בחמשין, כלומר היקל בחומץ יותר מביין לפי שהחומץ קשה לקבל טעם, ד"א הילכך אינו צריך ששים לבטל דבר שנופל בו אלא בחמשין לחודיהו סגי.
נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין, כלומר דהיתירא ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר, כלומר אע"פ שהישראל הפליג בהן הרבה שהיה שהות להסיר מגופיה ולהחזירה ולשים סביבותיה מעט מטיט הדרכים ושתיבש אפילו הכי מותר כיון שלא הודיעם שהוא מפליג מהן שעה או שליש שעה לא שלחו ידיהם במגופה דמירתתי מיניה שאם ימצאם בעוד שהזיוף בידם ומפסדי שכרן ושכר בהמותיהן ואם יש דיין או שופט או שוטר המלך יהיו כל נכסיהם למלך. אם הודיעו ישראל לגוי שהוא מפליג מהם שרצונו לעשות קצת מלאכה בבית או שיטה מן הדרך לכפר כלומר שיש לו לדבר שם עם אחד מבני הכפר אם שהה הישראל שלא בא אליו כשיעור (לסתום) [לנקוב] פי החבית במגופה כשיעור נקב קטן במקדח ויסתום אותו נקב קטן בטיט הנמצא בדרכים אם שהה הישראל כשיעור הזה היה היין אסור אמרי' דבודאי עשו כן והפלו מן היין במניקת אסור בהנאה אבל לא גרסי' בניגוב כלומר שיעור שתיגוב אותה סתימת נקב קטן שסתם לפי דכיון שהיא מגופה קטנה לא ירגיש בה הישראל בין שתהא לחה בין שתהא יבישה ולא מירתת הגוי דשמא יכיר אותה הישראל אפי' יהא כל המגופה מטיט וסתימת נקב חדש מטיט וכ"ש אם היתה כל המגופה מסיד שחדש בה מסיד דבשהות מועט מתלבן מסיד אע"פ שהוא לח הרבה... רשב"ג אומר וכו', כלומר לא אסרינן ליה ליין בשיעורא זוטא כי הא שהרי (יוכל להסיר) כשיסיר מגופתן מפיהם ניכר אם קדחו במקדח שהרי הפתילה של טיט שיעשה לסתום אותו נקב תהא ארוכה יותר משאר מגופה או פחותה הילכך מתיירא מזה הנכרי ולא עביד הכי אלא שיהא לו שהות להסיר כל מגופת החבית ויגוף כלומר שיעשה טיט שיגוף פיה במגופה חדשה ושתוכל אותה מגופה חדשה לינגב כדי שלא יבקר ויכיר אותו ישראל אבל בפחות מזה אינו מתחיל לזייף... המניח יינו בקרון או בספינה וכו', ואחד המניח נכרי בחנותו כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ובגמ' פריך תלתא למה לי, ומשני דצריכי כולהו ואשמעינן דהאי תנא קדמאה משום דמירתת, כלומר דרך רשות הרבים היא שהאדם יכול להגיע אליהם מכמה מקומות דרך שדות וכרמים ולא ירגישו עד שיהיה ישראל לגבן משום הכי היכא שלא הודיען שהוא מפליג (ל)אירתותי [ו]לא מזייפי אבל בספינה דאיפשר לאיפלוגי ומעבד בה מאי דבעי, כלומר בספינה יכול הנכרי להוליך בספינה שהניחה בעל הבית סמוך לשפת הים יכול הוא להרחיקה משם ויאמר שהרוח אונסתו ויעשה בה כל רצונו קמ"ל דלא חיישינן להא כיון שלא הודיען שהוא מפליג, ואי תנא ספינה ולא תנא המניח נכרי בחנותו ספינה היינו טעמא דלא חיישינן משום דמסיק אדעתיה דדילמא מהדר ליה זיקא כלומר שאם ירחיקנה משפת הים אחר שמתחיל לזייף ישיבנו הרוח על כרחו לשפת הים ותגלה דעתו בקהל משום הכי מירתת ולא עביד, אבל מניח נכרי בחנותו דאי בעי אסיר לרישא ועביד בה מאי דבעי הוה אמינא דליתסר קמ"ל דלא חיישינן להא דאירתותי מירתת כיון שלא הודיעו שהוא מפליג וסבר השתא אתי השתא אתי... היה אוכל עמו על השלחן וכו', כלומר היה אוכל הנכרי עם ישראל על השלחן והניחו ישראל לנכרי בשלחן ויצא לחוץ ולא הודיעו שמפליג והיינו בחזקת המשתמר והניח ישראל על השלחן לגין של יין והניח נמי לגין על הדולפקי והוא מקום שמשמשין בו כלים שעומד בו היין להשקות ממנו אותו לגין שהוא על השלחן אסור שאע"פ שלא נתן לו רשות למזוג ממנו כיון דשמר לו בנסוך יכול ליגע בו (מתניא) ולא מירתת אע"פ שלא הודיעו שמפליג, אבל אותן שעל הדולפקי שהן רחוקות ממנו מותרות אע"פ שאינן סתומות מירתת ואמר השתא אתי השתא אתי, אבל אם נתן לו הישראל רשות לנכרי לשתות מהן ואמר לו מזוג היין ושתה דהוא ליה נמי [כמו] שהודיעו שמפליג אפילו אותו לגין שעל הדולפקי אסורין דהשתא לא מירתת מן הישראל ונגע בהו כיון שהן פתוחות ואם הם סתומות אותן שעל הדולפקי מותרות אלא א"כ ישהה עד כדי שיפתח את החבית ויגוף פעם אחרת כל המגופה ויגוב שתינגב כולה והא סתמא כרשב"ג והלכתא כותיה...
<h2>דף סט:</h2>
הלכה כרשב"ג דלא חיישינן לשיעורא זוטא שיקדחנו במגופה נקב קטן שיוציא במניקת לפי שיהיה ניכר למטה במגופה כמו שפירשתי במתני' ומתיירא הגוי מזיוף כזה. וכי מאחר דקימא לן כרשב"ג [ד]לא חיישי' לסיתומא, כלו' שמא יקדחנו במקדח טרבילא בלע"ז מהאי טעמא שפירשתי שמתיירא הוא שיבוא הדבר לידי ידיעה בסוף כשיסור המגופה מפי חבית, וקימא לן נמי כר' אלעזר דלא חיישי' לזיופא כלומר שיסיר כל המגופה מפיה ויוציא ממנה כרצונו יחליפנו טוב ברע ואחר כך יסתמנה טיט להא נמי לא חיישי' דסבר לא טרח ומזייף בהנאה מועטת כגון טוב ברע או שישתה ממנו ויערב בו מים במקום יין שאינו נכנס לטורח כזה וסגי בסימן אחד. אלא האידנא לא מוקמינן חמרא בי גוים, כלומר חביות הסתומות דהא מגופת חבית כחותם אחד דמי דאי הוה הלכתא כחד מינייהו פשיטא לן דצריך חותם בתוך חותם משום חשדא דסיתומא דליכא דטירחא ואי הוה הלכתא כרשב"ג דסבר [לחוש] לסתור המגופה הוה נמי צריך חותם בתוך חותם, ומשני משום שיכא בכף ולא בבית כלומר מנהגא הוא שמניחין למעלה במגופת החבית נקב דק כדי לצאת הרוח מן החבית שלא תבקע ויש לחוש שמא תקד[ח] בו (מקסת) [מינקת] וטועם (שם) [מן היין] ושוב אין צריך לסתום אותו ולא יודע זיוף שלו לעולם אבל מתניתין דתני סתומות מותרות בדליכא שיכא בהו מיירי.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וחמרא דגוי וכו', ונכנס הגוי בבית וסגר הדלת בפניו והוה ביזעא בדשא שהיה חור בדלת אמר רבא וכו', כלומר כל היין של ישראל שהיה עומד כנגד הביזעא מותרת שלא נגע בה הגוי דמירתת מן הישראל ואמר השתא אתי השתא אתי וחזי ליה, אבל שאר החביות של יין של ישראל שעומדות להאי גיסא ולהאי גיסא ואינו עומד כנגד הביזעא אסור לפי שנגע בו הגוי ולא מירתת מן הישראל הואיל ואינו נתפש עליו כגנב שיכול לומר בשביל ייני נכנסתי, אם נתפס עליו כגנב שאין לו שום טענה לטעון ולומר לכך נכנסתי חמרא שרי דמירתת דילמא אתי ישראל וימצאנו נוגע בחביות, ואי לא חמרא אסיר דנוגע ביין דלא מירתת מישראל (דילמא) [דלא] דמי למניח נכרי בחנותו דהתם כיון דהוו תרויהו ישראל וגוי בחנות מירתת ואמר השתא אתי ישראל וחזי ליה אבל הכא שהגוי לא מצא שם ישראל לא מירתת...
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא תינוקת גויה שהיתה [מחזיקה] אופיא אשקומא בלע"ז ואמר רבא חמרא שרי דתלינן לקולא דשמא מעל גבה דחביתא שקלתה ולא מתוך החבית, ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע, אבל גדול מכי חזינן דנקיט אופיא בידיה לא תלינן לקולא ואסרינן ליה לההוא יין... מסוביתא מוכרת יין בחנות מלשון דזולל וסובא [דברים כ"א], סבאך מהול במים [ישעיה א'], אקלידא מפתחות של יין, אלא שמירת (יין) [מפתח] בלבד, כלומר מעולם לא עלה על דעת מסובייתא שתכנס אותה הגויה בחנות ולא נתן לה רשות ליכנס בה הילכך לא חיישי' שמא נכנסה שם ואפי' נכנסה שם הוה מירתת למינגע בה...
בולשת שנכנסה לעיר וכו', כלומר חיל שמחפשין את העיר מלשון [בראשית מ"ד] ויחפש ומתרגמינן ובלש, בשעת שלום שאין מתיראין מכלום חביות פתוחות אסורות דכיון דנכנסה לשלום ולא מירתתי מנסכי להו. חביות סתומות מותרות אע"פ שעמדו שם ימים רבים שאם איתא דפתחי להו למה חזרו וסתמום הלא לא היו יראים משום תשלומין שבעולם. ובשעת מלחמה אפי' פתוחות מותרות שאין להם פנאי לנסך לעמוד שם כל כך שישתו מן היין אלא על עסק שלל של כסף וזהב ובגדים הם באין ואין חוששין על חביות של יין ואע"ג דאמרינן בכתובות [כ"ז ע"א] בולשת שנכנסה לעיר כל (טהרות) [כהנות] שבתוכה אסורות אלמא יש להם פנאי לבעול לא דמי דליבעול דתקיף יצריה דעבירה נותנין בלבם שם פנאי לעשות אבל לנסך דלא תקיף יצריה אין נותנין בלבם שם פנאי ויראים משר של אותה העיר שמא יבוא עליהם בחיל גדול ויהרגם בתוך העיר...
<h2>דף עא.</h2>
האומנין ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן מותרין (כלו') [לומר] תן לנו דמיה כלו' דמיה של זה החבית של יין נסך בשכרנו מוכרין אותה לו בזול כדי שיתן להם מעות או שימתין לו לזמן מרובה ולא חשבינן ליה כדמי יין נסך שהרי הוא לא היה [חייב] לתת להם יין נסך בשכרן וגם הם [לא] קנו אותה עכשיו ואם משנכנסה זה החבית של יין נסך ברשותן של אומנין אלו אסור ליקח דמיה דהואיל ונכנסה ברשותן בשביל שכרן קנו אותה דדמי יין נסך הוו שקלי וברישא דקתני נמי יכולין לומר תן לנו את דמיה דוקא מיניה דידיה אבל מנכרי אחר לא אע"פ שלא נכנסה לרשותן דהא אלו האמנין רוצין בקיומו של אותו חבית שלא תשתבר ולא תפסד שהרי אין לבעל מלאכתן שכר אחר שיוכל לתת להם מיד אלא חבית זו אפילו יש לו ממון אחר כיון שדעתו ועינו רעה שאינו רוצה לפורעו אלא מדמי היין שלא יודע השכר שהפסיד שכרו לזמן מרובה אם לא יקבל חבית זו ממנו אם תיפסד או תישבר יפסיד הוא שכרו, אבל כשמוכרה לעצמו של בעל הבית לא מינכר כדפרישית.
המוכר יינו לנכרי פסק עמו וכו', כלומר פסק לו דמים בכך וכך אני נותן לך הכור של יין ונתן לו הגוי את הדמים קודם שמדד אע"ג כשמדד לו היין נתנו הגוי בכלים של גוי (ונשאר) [ונאסר] היין אותן דמים מותרין דלא דמי יין נסך קא שקיל הואיל ובשעה שפסק עדיין יין כשר היה, ועוד דהא קימא לן משנתמלאת המדה ללוקח ואעפ"כ צריך פיסוק דמים דאי לא פסק לא סמכא דעתיה דלוקח שהוא סבור שמא יעשנו לו בדמים יקרים ויתבטל המקח ונמצא כשעירה אותו יין מן המדה של היתר לכלים של איסור ואחר כך פסק לו דמים כבר נאסר היין ודמי יין נסך קא שקיל אע"פ שנתן לו המעות תחלה לא זכה בהם עד שפסק...
<h2>דף עב.</h2>
נטל ישראל את המשפך שקורין בלעז אתדוט ומדד את היין לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד מיד באותו משפך יין לתוך צלוחיתו של ישראל כבני אדם אלו שמוכרין יין לישראלים ולנכרים אם יש בה עריבת יין כלומר שנשאר מעט מן היין באותו משפך (כמשמר) [כשמדד] לו יין לגוי אסור לפי שאותו עריבת יין שבמשפך נאסר משום (ניסוק) [ניצוק] כלומר שכבר חברו הקילוח שהיה מגיע לקרקעית של צלוחיתו של נכרי (והכי) [וכי] היכי שנאסר מה שנגע לצלוחיתו של נכרי הכי נמי נאסר מה שבמשפך והילכך אסור כל [יין של] ישראל שנמדד במשפך, וא"ת היאך יכול למדוד בתוך צלוחיתו של נכרי שהרי נאסר היין מיד כשנגע לקרקעית של צלוחית ודמי יין נסך קא שקיל, יש לומר בשהקדים לו הדינר ופסק מיירי וכיון שמודד לתוך כליו של נכרי אין יכול לחזור בו עוד הילכך זכה בדינר מיד אע"פ שלא מדד... המערה מכלי לכלי וכו', כלומר ישראל המערה יינו מכלי שלו לכלי של נכרי שעירה ממנו יין דהיינו הכלי העליון של ישראל מותר ואת שעירה לתוכו דהיינו כלי תחתון של נכרי אסור, ומקשינן בגמ' אמאי לא מיתסר עליון משום ניצוק, ומשני דמיירי דפסיק פסוקי, כלו' שהפסיק ראש הקילוח העליון קודם שיגיע ראש הקילוח התחתון לכלי האסור וקמ"ל דאי עביד כי האי גונא שרי ולא גזרינן היכא דפסיק פסוקי אטו היכא דלא פסיק פסוקי...
אמר רב הונא ניצוק לטומאה וכו', כלומר משקה הבא מלמעלה למטה אינו חיבור לטומאה אם משקין תלושין הן ונגע טמא לראש(ו) הקי[לוח] התחתון לא חשבינן עליון ותחתון כאילו הם אחת ויהיה העליון נמי טמא אלא ודאי טהור הוא, ולא לטהרה כגון גממית שהיא למעלה מחברתה ובעליונה עשרים סאה ובתחתונה נמי עשרים סאה והקילוח יורד מעליונה לתחתונה אין מטבלין בתחתונה כלים אע"פ שכל גופן עולה בהם משום דלא חשיבי להו וכ"ש בעליון שאין דרך המים לעלות, אבל לענין יין נסך אזלינן לחומרא ואם נגע גוי בתחתון נאסר העליון בשתייה, ודוקא בשתייה אבל בהנאה מותר דלא עדיף ממדדו בקנה, ועוד בסתם יינן אם נתערב נמי יין ביין לא אסרי לכוליה בהנאה אלא בשתייה לחודה. [ע"ב] התם דמקטיף קטופי, כלומר שהפסיקו ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי של גוי או (שיגיע) [שיגע] בו הגוי בראש התחתון הילכך מה שבכלי העליון מותר.
<h2>דף עב:</h2>
כי כייליתו חמרא לגוים, כלומר על כלי שלהם כדי שלא תצטרכו להדיחו במים קודם שתוציאו בו מן היין שבחבית, קטיפו קטופי, כלומר קודם שיגיע ראש התחתון לכלי הגוי הפסיקו ראש העליון מכלי המדה, או נפיצו נפוצי, כלו' ואם לא תדעו לעשות ולא תוכלו להזהר כדין וכהלכה עשו כן שתנפצו נפוצי כלו' עמדו מרחוק וזרקו לכליו של הגוי כי היכי דלא ליהוי ניצוק, להנהו שפוכאי ישראל שהיו שופכים מכלים של ישראל לכלים של גוים שקנו היין מהם והיו הגוים נותנין להם שכר והיה רבא מזהיר אותם לא תניחו הגוים לעמוד עמכם שיעזרו אתכם דילמא משתליתו כלו' שתהיו שוגגין ותניחו כל הכלי לגוים וקאתי כל הקילוח מכח הגוי ומיתסר מיד כל היין שבכלי העליון ונמצא שהן טורחין ביין נסך והוי שכרן יין נסך, ומשמע נמי שהכלים היו שופכין לתוכן, היו חביות של חרס חדשים או של נאדות חדשים לא היו צריכין להזהר לקטיף קטופי או לנפוצי, אי נמי יש לומר... מיירי ואע"ג דמתסר בניצוק העליון אין... לזה דהא כל ניצוק מישתרי בהנאה וכל... והא דלעיל שהצריכן רב ששת לקטיפו קטופי או לנפוצי משום כלי העליון שלא יצטרכו להדיחו במים קא עבד אבל בהנהו שפוכאי שהיו נוטלין שכר לא היו חוששין לטורח הדחה לכלי העליון. קנישקנים שריא, והוא כלי רחב ויש לו שנים ושלשה קנים יוצאין ועולין ממנו כשנותנין יין בפי האחד מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות ממנו [ד]כל זמן [שזה] מוצץ וזה מוצץ אין יין הנוגע בפי האחד חוזר למטה, ומפני זה הטעם התיר רב נחמן לשתות בו ישראל וגוי לפי שאין יין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה לכלי ודוקא שפסק ישראל ראשון מלשתות שאם פסק הגוי ראשון כבר חזר יין הנאסר במגע שפתי הגוי לתוך הכלי ונגע ליין שישראל חוזר ומוצץ מושכו ברוח פיו ושותהו...
<h2>דף עג.</h2>
יין נסך אסור וכו', כלומר אסור בהנאה ואוסר נמי בהנאה אם מתערב בהיתירא לא תימא דניבעי דניבטיל בששים כשאר אסורין שבתורה אלא אפי' בכל שהוא נמי, כלומר אפי' באלף לא בטיל ודוקא מין במינו כדמפרש ואזיל בסמוך, יין ביין ומים במים בכל שהוא כלומר יין או מים המתנסכין בודאי לע"ז אם נפלו במינו אפילו באלף לא בטלי אבל אם נפלו בשאין מינן משערין ליה לנותן טעם כשאר איסורין שבתורה. זה הכלל מין במינו במשהו כלומר אפילו דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בחולין [פ"ז ע"ב] גבי כסוי הדם את נתערב דם החיה בדם בהמה דאמרינן דאינו טעון כסוי הדם דבטל אותו דם חיה בדם בהמה אע"ג דמין במינו הוא דסבירא ליה דאפי' מין במינו בטיל, הני מילי בשאר איסורין אבל ביין נסך מין במינו לא בטיל, ובגמ' מוסיף טבל משום דאיסורו כהיתירו מה היתירו חטה אחת פוטרת את הכרי מן התורה כך איסורו חטה אחת נמי של טבל אוסר הכל עד שיפריש עליה, ודוקא במינו אבל שלא במינו בין טבל בין יין נסך בנותן טעם...
<h2>דף עג:</h2>
הכא קימא לן כרב ושמואל דסברי דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ומסתבר כוותא דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי כוותיה אזלא דכל מין במינו במשהו אפילו בשאר איסורי דחמירא דחיטי בשאר של טבל וכלאי הכרם או של תרומה מיירי לפום דפרישנא לעיל דחמירא דחיטי בחומץ של תקרובת ע"ז מיירי אין הכרעה משם כלל.
<h2>דף עד.</h2>
ואלו אסורין ואיסורין בכל שהן גרסינן ולא גרסינן בכל שהוא, כלומר בכל שהן דבר חשוב כיון דהוו נמי דבר של איסורי הנאה ואע"פ לעיל ביין נסך במינו במשהו לא תימא שאם נפלה טיפה אחת של יין נסך בתוך אלף של יין היתר דליתסרי כולהו אלא א"כ היה דבר חשוב כגון רובע רביעית של יין נסך שהוא חשוב לכל אדם אם נפל במינו לא בטיל אפי' באלף, וכן ע"ז אם היא שלימה והיא של כסף וזהב דחשיב לא בטיל אפילו באלף, אבל אם היה מטיט או מדבר שאינו חשוב בטילה בששים אפילו במינו. וכן חתיכה או אבר מאלו השור הנסקל ועגלה ערופה ופטר חמור והצפור של מצורע והיא שנשחטת שאותה המשתלחת אינה נאסרת כדאמרינן בחולין [קט"ו ע"א] דלא אמרה תורה (שלא) [שלח] לתקלה כלומר שאם היתה נאסרת שמא יצודו אותה הציידין ונמצא שהן נהנין מדבר אסור. וכן חתיכה של בשר שנתבשלה בחלב אינה בטילה במינה ואפי' באלף ונאסרו כולן, וכן החלב שנתבשל בו ויש בו רביעית שהוא חשוב ונפל לתוכו אלף רביעיות של חלב נאסרו כלן, ושלא במינן מכל אלו מסלקינן ליה לחתיכה של איסור ומשערינן למה שפלטה מאיסורא בנותן טעם, ואם הוא יין וכל דבר המתערב שאינו ניכר בהיתר כלל מתבטל הכל במה שנתערב ולא מהני ליה חשיבותו שהוא חשוב בשעת נפילה. ושער נזיר, שכל איסורי הנאה הן אם נתערב (בשער) [בשאר] שיער שעושין ממנו כסת אינו בטיל, ודוקא איסורי הנאה אבל אי לא הוו איסורי הנאה כגון חתיכות של נבילה וטריפה אינמי הוו דבר של איסור הנאה כגון כזית של חמץ בפסח בטילים במינם דתרתי בעינן שיהא איסור הנאה ויהא דבר חשוב, וכן מתפרש בגמ' דמקשי' ולחשוב ככרות של חמץ בפסח או של כלאי הכרם שהן דבר חשוב ואיסור הנאה, ומשני הא תנא להו במסכת ערלה...
מתני' ואלו אסורין ואוסרין בכל שהם וכו', מפורש בפירוש [המשנה] דכולה מתני' איסורי הנאה בדבר חשוב קא מיירי דתרוייהו כאחת בעינן אבל האי לחודיה והאי לחודיה לא אסר באלף אלא בששים נמי בטל כגון חתיכת נבילה אע"פ שהיא דבר חשוב כיון דליתה איסור הנאה, אי נמי חמץ בפסח ואיננו ככרות של בעל הבית אע"ג דהוא אסור בהנאה כיון דליתיה דבר חשוב בטל, ומשום הכי קא פסק הרב אלפאסי ז"ל וליתה להאי כללא דקאמ' דבעינן תרתי איסור הנאה ודבר חשוב דהא קימא לן דחמץ בפ[סח] אע"ג דליתיה דבר חשוב אוסר במשהו.
יין נסך שנפל לבור, כלומר שנפל לבור של יין היתר נאסר הכל בהנאה כדאמרינן לעיל דיין נסך אם היה דבר חשוב אפי' באלף לא בטיל ואוסר הכל בהנאה כמו האיסור עצמו, רשב"ג סבר שאין בו כח לאיסור הנאה אלא בשתייה לחודה ומוכרו את כלו חוץ מדמי היין נסך שנפל שם כגון שאם היה שוה ההיתר מנה ויין האיסור דינר מוליך אותו דינר לים המלח ונמצא שאינו נהנה מיין נסך, ובגמ' מוקים לה דוקא בחבית של איסור שנתערבה במאה חביות של היתר וזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו ובכי האי גונא הלכתא כרשב"ג אבל יין נסך ממש ביין חבית של היתר הלכתא כת"ק דנאסר הכל בהנאה אבל אם היה מסתם יין אפי' יין ביין נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך סתם שיוליך לים המלח...
הלכה כרשב"ג חב[ית] [בח]בית כלומר שנתערב חבית של יין נסך בחביות... יין דהיתירא ואין ניכר אי זהו יין נסך התם הוא דאמר' ימכרו כלן ומשליך דמי חבית של יין נסך לים המלח [אבל] לא יין ביין שאפילו אם נתערב רביעית של יין נסך [באלף] כורין של היתר נאסר הכל בהנאה ובהא אפי' [רשב"ג] מודה ושמואל סבר אפילו בנתערב ממש פליג רשב"ג ואמר שימכר כולו לגוים ומטיל דמי אותו יין איסור לים המלח. הלכה למעשה, יין נסך כלו' דפשיטא לן דבודאי נתנסך לע"ז ונתערב ממש נאסר הכל לגמרי בהנאה כאלו נגע ממש גוי בכוליה ומוליך דמי הכל לים המלח, אבל חבית בחבית שאין נוגעת זה לזה מותר הכל בהנאה ומוליך דמי חבית אחת לים המלח אבל בסתם יינן שאינו יודע בבירור שנתנסך לגבי ע"ז אפילו בנתערב ממש אינו אסור הכל אלא אותו יין אסור בהנאה לחודיה ואידך שרי בהנאה דגרע עירוב יין סתם אע"פ שהוא אסור בהנאה ממגע גוי דכל מגע גוי מיתסר בהנאה אע"פ שאין ידוע לנו אם נסכו אם לא...
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפתה גוי וכו', מנגבה במים ואפר ומים כדמפרש בגמ' והיא טהורה לדברי הכל דכלי אבן לא בלע ככלי עץ ומשום הכי לא פליגי רבנן בהא אלא בניגוב צריך לפי שמנהג הוא דלאחר שזפתו את הכלי נותן בו יין כדי שיצא ממנו טעם הזפת ואותו יין יש בו טעם זפת והולך לאיבוד ולא מנסיך ליה הגוי הילכך לא מחמרי כולי האי ובניגוב סגי ודוקא שהיה היין של היתירא מתחלה כשזרקו הגוי על הזפת, שאם היה של איסור צריך היה קילוף ואע"פ שהיה מהיתר צריך ניגוב כיון שנוגע בו הגוי אע"פ שכמדומה לנו שלא ניסך אותו אפי' הכי חיישינן שמא ניסך ומצרכי ניגוב. וגת של (אבן) [עץ] שזפתה גוי ר' אומר ינגב כשל אבן וחכמים אומרים יקלף את הזפת ואחר כך מנגבה דחיישינן שמא בין הסדקין של זפת נכנס היין בעץ ובלע והואיל דאינו אלא חששא בעלמא בנגוב לאחר שיקלוף את הזפת סגי ליה, ואם הגת היא של חרש דבלע טפי וזפתה גוי אע"פ שקילף ממנו את הזפת אסורה לדברי הכל דלא סגי ליה בניגוב אלא ממלאין שלשה ימים [מים] ומערן מעת לעת, ובגמ' מוקים לה לכולה מתני' בזפתה לחודיה ולא דרך בה אבל דרך בה אחר כך אפילו בשל אבן לא סגי בניגוב לחודיה ובעי [קילוף] מן הזפת ואחר כך עירוי שלשה ימים...
אמר רבא דוקא שזפתא, כלומר דוקא שזפתה הגוי שהטיל בה הגוי מעט של היתר להעביר טעם הזפת ולא דרך בה אחר כן הוא דסגי לה בניגוב לפי שיש לתלות שהגוי נמי לא ניסך אותו יין שהשליך בגת להעביר טעם הזפת כיון שהיה יודע בו שהולך לאיבוד אבל אם דרך בה הגוי אחר כן ואותו יין ודאי מנוסך הוא לע"ז מסתמא לא סגי ליה בניגוב אלא קילוף נמי צריך לפי שיש לחוש שמא נכנס היין בסדקי הזפת כשדרך בה הגוי ענבים ואם אינו יכול לקלוף את הזפת בעיא מלוי שלשה ימים ומערן מעת לעת ואותו יין שנבלע בסדקי הזפת פולטו עכשיו באילו שלשה ימים דכבולעו כך פולטו. ת"ר הגת והמחץ שהוא כלי ששואבין בו בבור של יין בלע' פרד, והמשפך שקורין בלע' אנבוט והם של חרס והכניסו בו יין ר' מתיר בניגוב דהואיל והם דבר שאין [מכניסו] לקיום לא בעי עירוי ומילוי ג' ימים וחכמים [אוסרין] דבעי עירוי ומילוי ג' ימים, ומודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין ובעו מילוי ועירוי ג' ימים מה הפרש בין זה לזה, כלומר אמאי מודה ר' בקנקנים [דאיסו]רן יותר מגת ומחץ ומשפך, ומשני זה מכניסו [לקיום] כלומר קנקנים מכניסו לקיום הוא ובאלו מכניסו לקיום ואילו גת ומחץ ומשפך הם של עץ או של אבן ינגב והם טהורים לדברי הכל עץ ואבן לא בלעי טובא בחדש. ואם היו מזופפות אלו גת ומחץ ומשפך בין של עץ בין של אבן אסורות לדברי הכל דלא סגי להו בניגוב אלא בעי קילוף מפני שנכנס היין בפילי דזיפתא, והא אנן תנן גת של אבן שזפתה הגוי מנגבה והיא טהורה לדברי הכל, וגת [של עץ] שזפתה הגוי ר' אומר ינגב דסבר ר' דגת של עץ ושל אבן זפותין חד דינא אית להו ובנגוב סגי להו, וקשיא דר' אדר' בגת של עץ זפותה דבמתני' אמר ר' ינגב והוא אמר אם היו מזופפות אסורות דלא סגי להו בניגוב, וקשיא בגת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה לדברי הכל והכא קתני אם היו מזופפות אסורות לדברי הכל דלא סגי להו בניגוב, ומשני מתני' בדלא דרך בה אחר הזפיתה כדאוקמה רבא בלישנא בתרא, הילכך לר' בין של אבן בין של עץ ינגב, ולרבנן אבן דלא בלע טובא ינגב עץ דבלע טפי בעי קילוף, אבל בריתא מיירי בדדרך בה הגוי אחר שזפתה הילכך בין של עץ בין של אבן אסורות לדברי הכל דלא סגי להו בניגוב הזפת. רבא כי הוה משדר גולפיה, דהיינו נודות והיו ריקנין להרפניא שם מקום, סחיף להו אפומיהו כלומר שהיה כופה להם את פיהן למטה וחתים להו אשולייהו, כלומר היה עושה חותם בשולי הנודות שהיו עומדין למעלה דהיינו חותם בתוך חותם, קסבר כל דבר שמכניסו לקיום כגון נודות [אפילו] לפי שעה גזרו ביה רבנן, כלומר אע"פ שהגוי לא היה יכול לשים בו יין אלא לפי שעה ולא היה מכניסו לקיום גזרי [בהו] רבנן והצריכום מילוי ועירוי ג' ימים וכדי שלא... לכך היה עושה בהם חותם בתוך חותם.
<h2>דף עה.</h2>
ובמה מנגבה, כלומר כל הני דאמרי בהו ינגב במה מנגבן, רב אמר וכו', ומתמה תלמודא וכי אמר רב במים ולא באפר א"כ אמאי קתני ינגב ליתני ידיח, ורבה בר בר חנה מי אמ' באפר ולא במים אטו אפר בלא מים מה מועיל, ומשני אפי' באפר ומים וא"ת מה מועיל כך מועיל ומועיל דברטיבתא קא מיירי שזה הגת היה בו לחות יין הדריכה או לחות היין שהשליך על הזפת הילכך מתערב האפר באותו לחות ומנקה הגת מכל מה שנבלע בו מיין איסור (ובמים אחרונים מתבער הכל ומתנקה הגת מכל מה שנבלע בו מיין אסור) ובמים אחרונים מתבער הכל ומתנקה הגת מן האפר ויין האסור ורב אמר במים ובאפר מיירי ביבישתא שלא היה שום לחות כלל בגת הילכך צריך שידיח הגת במים כדי שיהא האפר מועיל בו ומים אחרונים לא קא חשיב דדבר פשוט הוא שידיח הגת במים קודם שיכניס דבר לתוכו מחמת האפר ומחמת האיסור. בי רב אמרי תרתי תלתי, כלומר פעמים שיכשירוהו בשני דברים ופעמים שיכשירוהו בשלשה דברים, והא ברטיבתא והא ביבישתא, כלומר אם זה הכלי הוא לח אין צריך ליתן בו מים בתחלה אלא נותנין בו אפר ואחר כך מים ואם הוא יבש נותנין בו מים ואפר ומים, וקא חשיב מיא בתראי, ושמואל אמר תלת וארבע ה(י)א ברטיבתא והא ביבישתא, כלומר ברטיבתא תלת אפר ומים ואפר ולא חשיב מיא בתראי שמדיח בהן את האפר ולפי דאותו מים אחרונים אינן באין להכשיר אלא להעביר לכלוך האפר בייבישתא ארבע מים ואפר ומים ואפר ולא חשיב מיא בתראי, ומכל מקום רב ושמואל פליגי דרב לא [בעי] ניגוב של אפר אלא פעם אחת ושמואל קא בעי ניגוב של אפר שני פעמים. רב אמר תלת ארבע הא בר[טיבתא] ה(י)א בייבישתא ברטיבתא תלת אפר ומים ואפר [ולא חשיב] מיא בתראי בייבישתא ארבע מים ואפר ומים [ואפר] ולא חשיב מיא בתראי [ושמואל אמר ארבע וחמש הא ברטיבתא הא ביבישתא בריטבתא ארבע אפר ומים ואפר ומים וקא חשיב מיא בתראי] ביבישתא חמש מים ואפר ומים ואפר ומים וקא חשיב מיא בתראי, ול[האי] לישנא לא פליגי רב ושמואל דהא תרויהו קא בעי ניגוב של אפר שתי פעמים אלא רב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתרא ורב בלישנא קמא ורב בלישנא בתרא פליגי דהא אמר רב בלישנא קמא תרתי ותלת עם מיא בתראי ובלישנא בתרא אמר רב תלת וארבע לבר ממיא בתראי אבל שמואל בלישנא קמא ושמואל בלישנא בתרא לא פליג דבלישנא קמא לא קא חשיב שמואל מיא בתראי ובלישנא בתרא קא חשיב שמואל מיא בתראי. הני רוקני דארמאי, רוקני משמרת, אי דמזיא כלו' אם המשמרת של שיער, מדיחן והן טהורין ואי אית בהו קטרי קשרים משרי להו כלומר יתיר אותם ואחר כך אותן דמזייא ידיחם אי דעמרא מנגבן ושל פשתן שבולע הרבה מיישנן, ואית בהו קטרי מתירן והן טהורין כהיתר הנזכר למעלה. הני דקולי וחלתיתא, חלתיתא כנשטש דיקולי אשכודוטש דחייבטי בחבלי כלומר שהן תפורין בחבלים, אם הם דצארי כלומר מצורי דקל דהיינו (גבים) [ענפים] הגדלים בצוארי הדקל מדיחן והן טהורים, ואי חייט בציבותא שקורין בלע' בושקילש מנגבן באפר ומים ואי בכיתנא מיישנן שנים [עשר] חדש, ואי אית בהו קטרי יתיר הקשרים ואחר כך יכשירם כדין הנזכר לכל מין ומין.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכו', את שדרכן להטביל כגון שתשמישו על ידי צונן דלא בלע ולא מידי יטבילם והם טהורים יטבילם במקוה של ארבעים סאה שלא נשאבו על ידי אדם אלא בידי שמים דסמכי להו רבנן מה שקבלו על פה מפסוק של [במדבר ל"א] אך במי נדה יתחטא במים שהנדה טובלת בהן. את שדרכן להגעיל כגון שתשמישו על ידי חמין, יגעילם נמי הישראל במים חמין והם טהורין בהגעלה לחודה אם לא היה הכלי מן הגוי מתחלה אלא של ישראל היה שאם היה הכלי מן הגוי צריך טבילה אחר הגעלה. ואת שדרכן ללבן באור על ידי גוים כגון השפוד והאסכלא שקורין גרדילש בלע"ז שצולין בהם את הבשר או הדגים מלבנן נמי ישראל באור ומטבילן אחר כך והם טהורים, אבל לא סגי להו בהגעלה משום דאמרינן כבולעו כך פולטו מה בליעתו על ידי כח האור עצמו ולא על ידי מים חמין שאינן מבליעין האיסור בתוכו כמו הגחלים עד שישוב לבן כגחלת. הסכין שפה והיא טהורה מפרש בגמ' השואל סכין של גוי שחתך בו איסורא בחמין או אפילו בצונן ובולעת אפי' בצונן דאגב דוחקיה דסכינא בלעה, שפה משפשפה בבגד צמר קשה ונועצה בקרקע קשה עשר פעמים דבכי האי גונא כל שמנינות שבה נבלע בבגד ובקרקע קשה, ואם רוצה לחתוך בה דבר צונן עושה ואינו צריך להגעילה, ומוקים לה בגמ' בסכין שאין בה גומות, כלומר שאין בו ציורין אלא הוא חלק לגמרי הוא דסגי בהכי שאם היה בה גומות אפילו לצונן צריך הגעלה ואם רוצה לחתוך בו דבר חמין אפילו בסכין חלק שאין בו שום ציור צריך הגעלה במים חמין רותחין וטבילה בארבעים סאה. ודוקא נקט כלי מתכות כדכתיב בפרש' מדין [שם] אך את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת הוא דמצרכינן טבילה אחר הגיעול בחמין ואפי' הם חדשים, אבל לכלי עץ כגון קערות של עץ בהגעלה לחודה סגי, ובכלי מתכות נמי דוקא בלקוחים ונתונים לו שהיא שלו לעולם הוא דצריך טבילה בארבעים סאה אחר הגעלה, או לחדשים שלא נשתמש בהן כלל הוא דצריך טבילה בארבעים סאה, אבל אם הם שאולים סגי בהגעלה לחודה אם הם ישנים ואם הם חדשים לא צריכי כלום אלא שמדיחן ומשתמש בהן. וכלי זכוכית אמרינן בגמ' דככלי מתכות דמו כיון דכי נשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו וצריכין טבילה אע"פ שהן חדשים ולא נשתמש בהן הגוי כלל ואם הם שאולים אין צריכין כלום, ומשנת הסכין שפה והיא טהורה קמ"ל דשאולין לא צריך טבילה...
תעבירו באש וטהר שתי טהרות הן אחת להגעלת האיסור ואחת להכשירם להשתמש לכל וזהו טבילה בארבעים סאה, אפי' בלוקח כלים מן הגוים חדשים משמע שצריכין טבילה דהא כשלוקח ישנים מן הגוים לאחר שמלבנן או מגעילן כחדשים [דמו דהא] אין שום איסור נבלע בהן יותר וקתני דבעו טבילה אי [הכי דאמרת] כלי תשמיש של גוים בין חדשים בין ישנים צריכין [טבילה] אפי' זוזא [גליון, י"ל זוגא] דחובלי של גוים בעי טבילה כלו' דהיינו [מספרים] שגוזזין בהן הבגדים, אמר ליה רבה כלי [סעודה] האמורין בפרשת מדין שצריכין טבילה דכתיב [במדבר ל"א] כל דבר [אשר] יבא באש תעבירו באש וטהר דהיינו כלי סעודה שמ[שתמ]ש בהן על ידי האור אבל שאר כלים שאין ראויין לסעודה [לא צריכי] טבילה כלל. לא שאנו אלא בלקוחין כלומר אדם שזוכה זכיית עולמית אפילו בלקיחה או בנתינה או בשלל דמעשה מדין שזכו בהן עולמית, אבל בשאולין דהיינו לפי שעה שהרי דעתו להחזירו לגוי אינו צריך טבילה אם הם כלים חדשים ואם ישנים סגי להו בהגעלה, ולשפוד ואסכלא בליבון לחודיה, כלומר כלי מתכות האמורין בפרשה... סגי. הני כלי זכוכית אע"פ שאינן [כלי מתכות כיון שאם] נשברו יש להם תקנה ויכול [לעשות] מהן כלים וככלי מתכות דמו וצריכין טבילה, קוניא כלומר כלי חרש המחופה אבר... זכוכית או ממיני מתכות כגון בדיל ועופרת, כתחלתו ודין כלי אדמה יש לו ולא צריכי טבילה כלומר אם הם חדשים דביישנים ליכא מאן דשרי דהתורה העידה על כלי חרס שנשתמש בהן חמין שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, וחד אמר כסופו בדיל ועופרת וזכוכית שהוא מחופה בו דיינינן ליה והלכתא כסופו וצריכין טבילה אם הן... או שזכה בהן ישראל זכייה עולמית אבל שאולין לא צריך, ומשכנתא שהיא ספיקא אם יפדנו הגוי עוד או לא בעיא ולא אפשיטא וספק איסורא דאוריתא לחומרא. הלוקח כלי תשמיש מן הגוים והם אחד מששה... הנזכרין מטבילן כדכתיב [שם] וטהר וכו' מפורש [בפירוש המ]שנה, דכבולעו האיסור כך פולטו. אם על ידי חמין... בחמין מדיח ושוטף במים צונן ואם על [ידי האור] צריך ליבון באור ולא פחות מזה. דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, כלומר שנתבשל בה באותו יום שעד... שנבלע בו מן האיסורא והיה נותן טעם לשבח אם... בו היתר אבל כיון שעבר יומו נפגם בדופני החרס... בו קליפה שכן דרך המתכת כשהוא מלובן וכל חכמי הרפואות אמרו שהוא אחת מסימני סם המות הוא כל מה שיפלטו עד שתשיר קליפתן שכן דרך המתכת כשהוא מלובן היטב ואחר כך ישימו אותו במים צונן תשיר הקליפה עליונה ממנו ואם לא יהא מלובן היטב צונן...
